מרד הנפילים מסיליקון

גרהאם, אחד המשקיעים המובילים בעמק הסיליקון, הוא ממייסדי חממת הסטארט־אפים המפורסמת Y־Combinator, שממנה יצאו הצלחות מטאוריות כמו AirBnB ודרופבוקס, ועוד שורה ארוכה של סטארט־אפים משגשגים. בדרך הוא הפך לאדם עשיר מאוד, לפי חלק מההערכות הוא כבר שווה יותר ממיליארד דולר.

אבל עכשיו גרהאם מודאג. אי־השוויון עלה לכותרות, והוא מרגיש נרדף. "כאשר אני שומע אנשים שאומרים שאי־שוויון הוא דבר רע וצריך למגר אותו, אני חש כמו חיה פראית ששומעת שיחה בין ציידים", הוא כתב בפוסט בבלוג שלו בתחילת השבוע, ומאז הוא מעורר סערה רבתי.

גרהאם, באופן טבעי, חושב שסטארט־אפים הם דבר טוב. והוא לא לבד כמובן: היזמים הם גיבורי התרבות הגדולים של המאה ה־21. ולכן הוא משוכנע שהדיון הציבורי, שמצד אחד אוהד את החדשנות של עמק הסיליקון, ומצד שני מתנגד לאי־השוויון, פשוט סובל מבלבול עמוק. "אי אפשר להביא לסופו של אי־השוויון בלי למנוע מאנשים להפוך לעשירים. ואי אפשר לעשות את זה בלי למנוע מהם להקים סטארט־אפים".

ההמלצה של גרהאם? לעבור לשאלה אחרת: "הדיון הציבורי עד כה התמקד כמעט בלעדית בצורך להקטין את אי־השוויון", הוא כותב, "וכמעט לא הקדשנו מחשבה לשאלה איך לחיות איתו". זה אולי הדיון שגרהאם היה רוצה לקיים, אבל בינתיים הסערה סביב הפוסט שלו עוסקת דווקא בשאלות אחרות. למשל, איפה גרהאם חי ומה הדעות שלו אומרות על עמק הסיליקון ועל תרבות הסטארט־אפים.

לא חייבים לקחת מאחרים

הטעות הבסיסית של מבקרי אי־השוויון, לדעתו של גרהאם, היא שהם אינם מבדילים בין גורמים שמובילים לגידול באי־השוויון. יש אי־שוויון שנולד מכך שהעשירים לוקחים כסף מהעניים. גם גרהאם אינו אוהב את אי־השוויון הזה, וגם הוא מתנגד למונופולים שגוזרים קופון מופרז או להתנהגות מפוקפקת בוול סטריט. אבל יש עוד דרך להתעשר: "בעולם האמיתי אתה יכול ליצור עושר, ולא רק לקחת אותו מאחרים". וזה, גרהאם משוכנע, מה שעושים בעמק הסיליקון.

אם כן, למה בדיוק גדל אי־השוויון? כי עולם הטכנולוגיה והתאגידים משתנה. גרהאם מציע ניסוי מחשבתי. בשנות השישים, תקופה ששרר בה אי־שוויון קטן יחסית, מה שרוב מייסדי הסטארט־אפים של ימינו היו עושים "הוא להצטרף לחברות גדולות או להפוך למרצים באוניברסיטה. לפני שמארק צוקרברג הקים את פייסבוק, הוא ציפה ללכת לעבוד במיקרוסופט. הסיבה שהוא ומייסדי סטארט־אפים אחרים יותר עשירים היום מאשר היו לו חיו באמצע המאה ה־20 היא לא בגלל מפנה כלשהו לימין בתקופת ממשל הנשיא רייגן. הסיבה היא שבגלל ההתקדמות הטכנולוגית יותר קל היום להקים חברה חדשה שצומחת מהר".

בכל מקרה, גרהאם טוען, בבסיס תופעת אי־השוויון עומד השוני בין האנשים ובין התוצר של כל אחד מהם. גם אם ישימו הרגולטורים קץ לחגיגה בוול סטריט, זה לא ימנע את אי־השוויון, כי האנשים השאפתנים שבאו לוול סטריט לעשות כסף פשוט יעברו לעמק הסיליקון. המסקנה שלו חותכת. "שיהיה ברור: לשים קץ לאי־שוויון כלכלי אומר לשים סוף לסטארט־אפים. כבר היום אנשים שאפתנים מוכנים לעבור להתגורר בקצה השני של העולם כדי לקדם את הקריירות שלהם. ובימינו סטארט־אפים יכולים לפעול מכל מקום. אם תגרמו לכך שיהיה בלתי אפשרי להתעשר על ידי יצירת עושר בארץ שלכם, האנשים השאפתנים פשוט יעזבו ויעשו את זה במקום אחר".

גרהאם אינו לבד, ובימים האחרונים הפוסט שלו זכה ללא מעט תגובות אוהדות בעמק הסיליקון. אבל הוא נתקל גם בהרמת גבה, אפילו בקרב קהילת היזמים. משקיע ההון סיכון מרק סאסטר מ־Upfront Ventures, למשל, אומר שהטפיחות העצמיות על השכם בעמק הסיליקון מפגינות עיוורון מסוים, "ומתעלמות מהעובדה שהכללים שונו לטובת אלה שיש להם משאבים או שנולדו עם זכויות יתר". הוא מזכיר למשל שהמשקיעים, היזמים, וגם העובדים בתעשיית ההיי טק נהנים משורה ארוכה של הקלות מס שמשחקות לטובתם. "אני לא חוגג את אי־השוויון. אני כואב אותו".

פול גרהאם צילום: flickr.com

"אף אחד לא צד אותך", כותב לגראהם משקיע אחר, ריק ווב מ־Quotidian Ventures, "ואף אחד לא מנסה למגר את אי־השוויון. הדיון הוא בהקטנת אי־השוויון. אם יגבו ממיליארדר 80% מס בשנה שהוא מרוויח בה את המיליארד שלו, הוא (או היא) עדיין יהיה שווה 200 מיליון דולר. הוא עדיין יהיה חופשי להתחיל עוד עסק ולהתעשר. הוא עדיין יהיה עשיר. לא 'יצודו' אותו ולא 'יהרגו' אותו".

נוסף על כך, ממשיך ווב, בניגוד לטענות של גרהאם על כוחה הגדל של הטכנולוגיה, קצב הצמיחה בימינו דווקא מאט, ולא מאיץ. העוגה גדלה לאט יותר. ולכן, מי שמתמקד בימינו בחלוקת העוגה הכלכלית עושה דבר רציונלי לגמרי: "זה הופך למשחק סכום אפס".

ואילו הכלכלן ג'ושוע גאנס מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת טורונטו, שהמחקר שלו מתמחה ביזמות ובחדשנות, טוען שהנחות היסוד של גרהאם בעייתיות: אין שום הכרח שיזמות, אם היא פועלת נכון, תביא להגדלת אי־השוויון. אם היזמים מגיעים ממעמד נמוך יחסית, אם העושר שהם צוברים מגיע מהשכבות הגבוהות, ואם ההמצאה שלהם מוסיפה לתועלת הכללית, הרי בשורה התחתונה הם יכולים דווקא להקטין את אי־השוויון. כך שלפחות בתיאוריה יזמות אינה חייבת להגדיל את הפערים.

קדושים חרוצים בקפוצ'ונים

אבל אולי הדבר הנכון הוא לא להיכנס לפרטי הפרטים של הטיעונים של גרהאם. הרי כמו שמבקריו טוענים, הוא מתמקד ביריבים דמיוניים שרוצים לחסל את אי־השוויון, ואת זה איש אינו מציע כיום. במקום זאת ייתכן שצריך לראות בגרהאם מייצג של תופעה, של הלך רוח אידיאולוגי שנפוץ בעמק הסיליקון. מי שתיאר אותו היטב, במאמר שהתפרסם במקביל לפוסט של גרהאם, הוא יבגני מורוזוב, סופר שבשנים האחרונות היה לאחד ממבקריה המושחזים של קהילת היזמות הדיגיטלית.

"ביקום כמו שתופסים אותו בעמק הסיליקון", כותב מורוזוב, "הכל רקוב ומושחת, ומקור הטוהר היחידי נמצא במרתפים בקליפורניה, שבהם קדושים חרוצים בקפוצ'ונים עמלים כדי להאיץ את הקדמה". האידיאולוגיה הזאת, לפי מורוזוב, דומה לזו של סיעת מפלגת התה הרפובליקאית, שמאמינה בצורך לשחרר את הקפיטליזם מלפיתתה המשחיתה של הממשלה. התקנות הקיימות לגבי עבודה, תחבורה או דיור, למשל, "הם מחסום בפני היזמים — שהם המעמד היחיד שראוי להגן עליו".

ומה לגבי גרהאם עצמו? נראה שהוא נהנה מהרעש שהמניפסט שלו עורר. "כמות ההתקפות האישיות עליי היא במובן מסוים דבר טוב", הוא כתב בתחילת השבוע. "זה מראה שהיה קשה להפריך את הטיעונים שלי".