הלם סין

טראמפ, למשל, הכריז שהסינים "לוקחים את הכסף שלנו, לוקחים את מקומות העבודה שלנו, לוקחים כל דבר. אנחנו מפסידים מאות מיליארדי דולרים בשנה לסחר עם סין". ואילו סאנדרס קובע נחרצות שכל הסכמי הסחר של העשורים האחרונים היו "אסון עבור העובד האמריקאי".

בין סאנדרס וטראמפ פעורה תהום. אבל שניהם קוראים תיגר על הממסד והאליטות הכלכליות, שבמשך שנים דחפו ללא מעצורים אג'נדה של גלובליזציה גוברת והסרת חסמי סחר. אלה היו אמורים להיות דבר חיובי עבור הכלכלה האמריקאית. אבל בניגוד להבטחות, כך טוענים שני המתמודדים על המועמדות לנשיאות, המדיניות הזאת דווקא פגעה קשות במעמד הבינוני האמריקאי. זהו מסר שנקלט היטב בקרב הבוחרים הזועמים.

למעשה, ייתכן שבמידה רבה טראמפ וסאנדרס צודקים.

בניגוד לספרי הכלכלה

"הלם סין", זו כותרתו של מחקר מדובר שאותו פרסם לפני כחודש אחד מחוקרי העבודה המובילים בארה"ב, פרופ' דיוויד אוטור מאוניברסיטת MIT, יחד עם עוד שני מחברים (דיוויד דורן וגורדון הנסון). מאז פרסומו המחקר של אוטור ועמיתיו מצוטט ללא הפסקה בתקשורת האמריקאית, זוכה לדיונים נרחבים, וכבר הספיק לעורר חשבון נפש בקרב כלכלנים בולטים.

במחקר שלהם אוטור ועמיתיו מנסים לברר איך השפיעה על ארה"ב הצטרפותה של הרפובליקה העממית לכלכלה הגלובלית, תהליך שתפס תאוצה אחרי "הסיור הדרומי" המפורסם של יו"ר המפלגה הקומוניסטית דנג שיאו פינג, בתחילת שנות התשעים, ובמיוחד אחרי הצטרפותה של סין ב־2001 לארגון הסחר העולמי.

טראמפ בפריימריז באיווה. צדק? צילום: אם סי טי

המסקנות של החוקרים עומדות בניגוד מוחלט למה שחוזים ספרי הלימוד לכלכלה. בתיאוריה, עובדים אמריקאים שמצאו את עצמם ניצבים מול תחרות מכיוון סין היו אמורים להסתגל: להחליף מקום מגורים או מקצוע. אחרי תקופת ההסתגלות, להופעת המוצרים הזולים מסין לא היתה אמורה להיות השפעה על שיעור התעסוקה. לפי ספרי הלימוד, בחשבון כולל, הסכמי הסחר אמורים היו להיות דבר טוב שמגביר את היעילות הכלכלית, ולא פוגע בעובדים.

"במציאות ההסתגלות להלם הסחר מול סין היתה מאוד שונה", כותבים אוטור ועמיתיו. במחקר שלהם הם צללו לנבכי שוק העבודה האמריקאי, פילחו אותו לפי תעשיות ואזורים גיאוגרפיים ואז בדקו לעומק את השפעת התחרות מול סין על כל אזור. התוצאות מדכדכות. בניגוד להנחות האופטימיות של הכלכלנים, העובדים שמוצאים את עצמם בתחרות מול הסינים לא מסתגלים. הם לא מחליפים מקצוע ויוצאים לחפש תעסוקה בעיר אחרת, אלא נשארים באותו אזור מגורים, הופכים למובטלים, נפלטים משוק העבודה, ונתמכים בקצבאות סעד זעומות.

באופן לא לגמרי מפתיע, מי שהושפעו במיוחד מ"הלם סין" הם עובדי הצווארון הכחול נטולי ההשכלה הגבוהה שעובדים במשרות ייצור. אבל מסתבר שהנפגעים הם לא רק פועלי הייצור, אלא גם מי שנמצא במעגלים הבאים סביבם, כמו ספקים ונותני שירותים. התוצאה: בין 1999 ל־2011, לפי החישובים של אוטור ועמיתיו, אבדו כתוצאה מהסחר מול סין 985 אלף משרות ייצור בארה"ב, ובסך הכל 2 מיליון משרות בכל המשק האמריקאי. מנגד, ההשפעה החיובית שהמודלים חוזים לסחר מול סין, ושאמורה היתה לקזז את ההשפעה השלילית על העובדים, לא התגשמה, גם אחרי יותר מעשור.

כדאי להתבסס על ראיות

"הלם סין", אוטור ועמיתיו מבהירים, הוא סיפור שנגמר — סין כבר הצטרפה אל הכלכלה העולמית, ועכשיו המשכורות ברפובליקה העממית נמצאות במגמת עלייה. עבורם מדובר בהזדמנות לבדוק את המודלים בעולם האמיתי, ואולי גם בהזדמנות לחשבון נפש: הם לא חוסכים ביקורת מחבריהם למקצוע, שלא הצליחו לצפות את גודל הזעזועים שייגרמו כתוצאה מהסחר הבינלאומי. הכלכלנים, הם קובעים, מוכרחים "להעריך באופן יותר משכנע מה הרווח מהסחר, כך שהטיעונים בעד סחר חופשי לא יישענו על תיאוריה בלבד, אלא יתבססו על ראיות". בתרגום חופשי, הכלכלנים צריכים לוודא שההמלצות שלהם מעוגנות במציאות, ושהם לא מוכרים אשליות.

במאמר הם מצטטים את הכלכלן פול קרוגמן, שזכה בפרס נובל על תרומתו לחקר הסחר הבינלאומי וכתב ב־1997 כי "אם כלכלנים היו מושלים בעולם, לא היה צורך בארגון הסחר העולמי. הטיעון של הכלכלנים בזכות הסחר החופשי הוא בעיקרון טיעון חד־צדדי: מדינה שמקדמת סחר חופשי משרתת את האינטרסים של עצמה, בלי קשר למה שמדינות אחרות יעשו". להגנתו של קרוגמן, אוטור ושות' מזכירים שב־2005 הוא כתב גם שהעובדים בעלי הכישורים הנמוכים בארה"ב הם שמשלמים את המחיר על הסחר החופשי.

ובכל זאת, קרוגמן עצמו מצא צורך לחדד את עמדתו. בטור שפרסם בסוף השבוע הוא מזכיר שהסחר החופשי נועד במידה רבה לשרת את המטרות הפוליטיות של ארה"ב בעולם וקובע "שהטיעון של האליטות בעד סחר חופשי יותר ויותר, כפי שהוא מוצג לציבור, הוא במידה רבה הונאה". כל זה לא אומר שקרוגמן (או הכלכלנים האחרים שהביעו דעות דומות בשבועות האחרונים) תומך בביטול הסכמי הסחר הקיימים או בהטלת מכסי מגן. רחוק מכך. אבל הוא כן מציע להתייחס בחשדנות להסכמים חדשים.

אג'נדה של קיצוצי מס

לכל זה קרוגמן מוסיף עוד נקודה חשובה. כדי שהסחר החופשי ישפיע על הכלכלה בצורה מאוזנת, דרוש מרכיב הכרחי: מי שהרוויח מפירות הגלובליזציה בכל מדינה אמור לפצות את מי שהפסיד, באמצעות הטלת מסים על המרוויחים ויישום תוכניות סיוע למפסידים. זה לא מה שקרה. ופה יש מי שמפנה אצבע מאשימה אל המפלגה הרפובליקנית, שבמקביל לסחר החופשי, דחפה אג'נדה של קיצוצי מסים — בדיוק ההפך ממדיניות חלוקה מחדש.

כך, למשל, טוען מרק קליימן, פרופסור למדיניות ציבורית באוניברסיטת ניו יורק: "כאשר המפלגה הרפובליקנית המודרנית החליטה בשם 'הממשלה הקטנה' וההתנגדות ל'מלחמת מעמדות' לצאת נגד צעדים שיחלקו מחדש את פירות הצמיחה הכלכלית, היא הרסה את הבסיס התיאורטי לטענה שהגאות העולה תרים את כל הסירות". המסקנה שלו: "סחר חופשי בלי חלוקה מחדש (ובמיוחד סחר חופשי בצורתו המושחתת שמשלב גם רנטות לתאגידים) הוא פשוט מלחמת מעמדות נגד המעמדות הנמוכים יותר".

קליימן מתמקד ברפובליקנים, אבל התמיכה בסחר החופשי, כאמור, לא ייחודית להם. הרי ארגון הסחר העולמי הוקם ב־1995, בימי הנשיא ביל קלינטון, וגם ממשל אובמה דוחף נמרצות הסכמי סחר חדשים בימים אלה ממש. את אג'נדת הסחר החופשי קידמה האליטה הפוליטית משני צדי המפה הפוליטית. ועכשיו, המדיניות הזאת מתפוצצת לה בפנים.