זהירות, ברקזיט

אין ספק כי ברקזיט יפגע בתחרותיות היצוא של בריטניה. הקשרים עם האיחוד האירופי לא ייגדעו באופן מיידי, ולממשלת בריטניה תהיה ארכה של שנתיים כדי לדון בהסכם סחר עם השוק האירופי המשותף, המהווה מקור לכמעט מחצית מהיצוא הבריטי. הרשויות גם עשויות לגבש הסכם דו־צדדי כמו זה של שוויץ, המבטיח גישה לשוק המשותף עבור תעשיות ומגזרים מסוימים. או שהן יוכלו לנהוג כמו נורבגיה, ולזכות בגישה לשוק המשותף באמצעות חברות באיגוד הסחר החופשי האירופי.

אך בריטניה זקוקה לשוק של האיחוד יותר מאשר הוא זקוק לבריטניה, כך שהדיון יהיה א־סימטרי. גורמים רשמיים באיחוד האירופי קרוב לוודאי ינהלו משא ומתן קשוח כדי להרתיע מדינות אחרות מהרעיון של פרישה. בריטניה תצטרך לקבל על עצמה את אמות המידה ותקנות איכות המוצר ללא ויכוח, ותהיה בעמדה חלשה הרבה יותר בבואה לדון בהסכמי גישה לשווקים עם מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי, כמו סין.

ראש ממשלת בריטניה מגייס תומכים להישארות באיחוד צילום: איי אף פי

בנוסף, ברקזיט יערער את מעמדה של לונדון כמרכז הפיננסי של אירופה. זה מדהים כשלעצמו שהמרכז הראשי לעסקאות פיננסיות ביורו נמצא מחוץ לגוש היורו. יש בכך כדי להעיד על חוזקן של התקנות של האיחוד האירופי האוסרות אפליה בשוק המשותף. אך בעידן של פוסט־ברקזיט, כבר לא תהיה מניעה מפרנקפורט או מפריז להחיל צעדים שמתעדפים את הבנקים והבורסות שלהן על פני אלה של לונדון.

הסיטי הוא דוגמה למגזר שמסתמך במידה רבה על כוח עבודה זר. יותר מ־15% מהעובדים בבנקאות, פיננסים וביטוח אינם בריטים. משיכת כישרונות זרים ושימורם יהפכו למשימה קשה יותר אחרי הברקזיט, כאשר עובדים באיחוד האירופי המגיעים לבריטניה כבר לא יוכלו לנייד את זכויות הפנסיה שלהם ושאר ההטבות המגיעות בשוק תעסוקה אחיד.

לברקזיט עשויות להיות גם השפעות יומיומיות יותר, אך משמעותיות מאוד. כל מי שבילה פרק זמן מסוים בממלכה יודע כי השדרוג המשמעותי ביותר באיכות החיים בעשור האחרון היה במדד האוכל. מצמרר לחשוב מה יעלה בגורל הנוף הקולינרי הבריטי אחרי שינטשו אותו השפים הצרפתים והאיטלקים שלו.

ובעוד האיחוד האירופי טרם פיתח מדיניות חוץ וביטחון ברורה, משבר הפליטים המתמשך מבהיר כי היא תצטרך לבצע מהלכים בכיוון. אכן, זהו הפן האירוני ביותר של פולמוס הברקזיט. אחרי הכל, דעת הציבור הבריטית החלה לנוע לעבר חברות באיחוד האירופי אחרי הפלישה הכושלת לסואץ ב־1956, שלימדה את הממלכה כי ללא מעמד של אימפריה, היא לא תוכל יותר להנהיג מדיניות חוץ אפקטיבית עצמאית.

כל אלה מובילים לשאלה: מה לעזאזל עובר בראש של תומכי הברקזיט? התשובה לכך היא — כלום. קמפיין הברקזיט מתלבש על התחושות הקמאיות ביותר, כפי שדונלד טראמפ עושה בארה"ב. רוב תומכי הברקזיט הם בוחרים זועמים שמרגישים כי ננטשו. הגישה לסחר ולפיננסים בינלאומיים, שמתלווה לחברות באיחוד האירופי, אולי היטיבה עם בריטניה ככלל, אבל היא לא הועילה לכל האזרחים.

ומשום כך, מי שבשולי החברה זוקפים ראש עתה ויוצאים למחות נגד סחר, נגד הגירה ונגד כישלון הפוליטיקאים לפתור את בעיותיהם. בסופו של יום, הצבעה למען ברקזיט היא הצבעה נגד ראש הממשלה דיוויד קמרון, שר האוצר ג'ורג' אוסבורן והמיינסטרים הפוליטי.

אך הבעיה האמיתית, כמובן, איננה האיחוד האירופי, כי אם כישלון הפוליטיקאים לספק סיוע משמעותי לקורבנות הגלובליזציה. במהלך החודש האחרון שר התעסוקה והפנסיות איאן דנקאן סמית התפטר כמחאה נגד הקיצוצים שיזמה הממשלה בהטבות הסוציאליות, וב־1 באפריל שכר המינימום הועלה. ייתכן שהקולות של הפלח הזועם מתחילים סוף סוף להישמע. ואם זה המצב, הדיון בברקזיט יתברר כבעל משמעות.

הכותב הוא פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. פרוג'קט סינדיקט 2016, מיוחד לכלכליסט