מרבד הקסמים

לפני כמה שבועות נחתו צמד המעצבים בעז כהן וסייקה יאמאמוטו מסטודיו bcxsy (ביקסי) בלב המדבר. הם הגיעו ליישוב לקייה שבנגב כדי להשלים גימורים אחרונים בעבודה משותפת עם קבוצה של נשים בדואיות - פרויקט חדש שיחשפו לראשונה ביריד הריהוט הבינלאומי שיתקיים החודש במילאנו.

פרויקט חברתי בנגב: תחיית האריגה הבדואית פרויקט האריגה בלקייה הוא חלק מפעילותה של עמותת סידרה - עמותה הפועלת כבר 18 שנה למען פיתוח כלכלי, חינוך והעצמה חברתית של נשים בדואיות רונית צין-קרסנטי לכתבה המלאה 

מה לשני מעצבים צעירים שחיים בהולנד ושסומנו כהבטחה על ידי המגזינים הבולטים לעיצוב ולקבוצת נשים המתמחות באריגה מסורתית? מבחינת כהן ויאמאמוטו, הפרויקט הוא הזדמנות להעמיק את המחקר המתמשך שלהם בנקודת ההשקה שבין עיצוב עכשווי לשורשי היצירה. "אנחנו מאוד מתעניינים בטכניקות מסורתיות, ובכלל בכל סוג של טכניקות", מסביר כהן. "אלו דברים שהתפתחו במשך שנים רבות וכמעט נעלמים מהעולם. הנופך ההיסטורי הזה קורץ לנו. יש לנו ידיים טובות, ואנחנו לומדים מהר יחסית. מובן שאי אפשר להשוות את זה למישהו שעוסק במלאכה במשך עשרות שנים, אבל זה נותן לנו אפשרות לפתח את היצירה שלנו בדרכים שהן חדשות לנו".

הנשים, המשתייכות לעמותת "סידרה" (ראו מסגרת), מתמחות בטכניקת אריגה בת אלפי שנים, הכוללת טוויית חוטים מצמר כבשים טהור, צביעתם בצבעים מיוחדים המיובאים מאנגליה, שזירתם ואריגה על נול קרקע בשיטה מסורתית. הקשר בינן לבין הצמד ביקסי נוצר כבר לפני שנה, והם החלו לעבוד יחד על פרויקט משותף של שטיחים, לאחר שכהן ויאמאמוטו הגיעו למקום והתרשמו מאוד מאיכות האומנות של הנשים.

יאמאמוטו וכהן עם אורגת בלקייה. "יש הרבה מעצבים שעובדים בשלט רחוק, לנו חשוב להגיע אל האומן ולבלות איתו כמה שיותר זמן" צילום: אוראל כהן

השטיחים יהיו החלק השני בסדרת "Origin", שכהן ויאמאמוטו יוצרים עם אומני מלאכות יד. האוסף הראשון בסדרה, "Join", כלל שלוש מחיצות עשויות הינוקי, עץ ברוש יפני, וזיכה את הסטודיו בפרס בקטגוריית עיצוב הבית לשנת 2011 של מגזין "וולפייפר" (שגם הציג תרשים של אחת המחיצות בשער). המחיצות גם נכללו במועמדים הסופיים לפרס העיצוב הבריטי Brit Insurance Designs Awards, ובימים אלו הן מוצגות במוזיאון העיצוב בלונדון. ביקסי כבשו גם את שער מגזין העיצוב של "הניו יורק טיימס", שהציג מנורה צבעונית שעיצב "הצמד האהוב עלינו", כפי שנכתב שם.

"חשוב לנו שהאומנים יוכרו כחלק מהיצירה"

יאמאמוטו (27), ילידת יפן, התמחתה בצורפות בטוקיו, ופגשה את כהן (33) הישראלי דווקא בהולנד: שניהם היו סטודנטים בחוג לחיזוי טרנדים באקדמיה הנחשבת לעיצוב באיינדהובן - מוסד אקדמי שבראשו עמדה אז חוזת הטרנדים הבינלאומית לי אדלקוּרט, שהשפעתה ניכרת בעבודתם. "באותה תקופה נרשמתי להציג ביריד במילאנו את פרויקט הגמר שלי, מערכת מודולרית של מדפים", נזכר כהן. "היה לי מקום רשום שם, והצעתי לסייקה להצטרף. כיוון שחלל התצוגה היה קטנטן, החלטנו להציג תחת שם אחד (השם bcxsy מורכב מראשי התיבות של שמותיהם), וכך בעצם נולדו הסטודיו והמותג שלנו. התחלנו באופן לא מחייב, ולאור התגובות הטובות החלטנו להמשיך לעבוד יחד". עד מהרה הפכו השניים לזוג גם בחיים, ואת הפרויקט המשותף הראשון שלהם יחד, המחיצות מסדרת Origin, בחרו לעשות ביפן.

המחיצות מסדרת Origin שזכו בפרס במגזין "וולפייפר" צילום: BCXSY

הם החלו את המסע ליפן במחקר ובחיפוש אחר אומן טאטֵגוּ - אומנות חיבורי העץ היפנית, שמתמקדת בטכניקות נגרות מיוחדות המאפשרות בנייה באמצעות שילוב כפיסי העץ, ללא צורך בברגים ובמסמרים. התמחות של אומן נגרות יפני אורכת 10–15 שנים, שבמהלכן הוא לומד עשרות חיבורי טאטגו. קשה לאתר את האומנים האלה ביפן, כי שמם לא מופיע על עבודות שיצרו. יאמאמוטו הצליחה לבסוף להגיע לאומן ותיק בשם טנאקה (Tanaka), שגר בפאתי טוקיו.

כהן מדגיש עד כמה חשוב להם להכיר את האומן שאיתו הם משתפים פעולה וגם את סביבת העבודה שלו: "יש הרבה מעצבים שעובדים בשלט רחוק. אפילו כשהם מקבלים הזדמנות לעבוד עם אומן הם לא נוסעים לפגוש אותו. אצלנו הרעיון הוא הפוך: חשוב לנו להגיע אליו ולבלות איתו כמה שיותר זמן".

כהן וסייקה הגיעו לטוקיו ונפגשו עם טנאקה מדי יום במשך חודש וחצי: "הוא לקח אותנו לראות כל מיני מקומות שעוררו בנו השראה. פיתחנו איתו רעיונות, ניסינו כל מיני דברים, ונחשפנו לאורח החיים שלו. לצערנו בסופו של דבר לא יכולנו להאריך את השהות בגלל התקציב הזעום שעמד לרשותנו".

תוצאת המפגש הזה היתה שלוש המחיצות - כולן על טהרת טכניקת החיבורים היפנית, ללא דבק או מסמרים.

מכאן גם שמה של הקולקציה, Join.

באיזה אופן חרגתם מהטכניקות המסורתיות?

"אני חושב שיצרנו איזו אבולוציה של הטכניקה. כשהצגנו במילאנו אנשים הסתכלו על העבודה, ראו את סייקה ומיד אמרו, 'טוב, זאת עבודה יפנית'. אבל אז הם הסתכלו שוב, והבינו שזה ממש לא עיצוב יפני. העיצוב היפני הוא מורכב, אבל הוא תמיד יהיה שטוח ובמסגרת מלבנית ישרה. אנחנו יצרנו גם צורה עגולה וצורה משולשת".

טנאקה, אומן חיבורי העץ, שוקד על מחיצה

מה חשב טנאקה על התוצאה?

"הוא ראה ברעיון שלנו אתגר טכני גדול. ניסינו המון דברים, אבל בכל פעם חזרנו אליו עם הרעיון המקורי. הוא לא ידע איך לאכול את הרעיונות שלנו; הרבה פעמים הוא גיחך לעצמו תוך כדי עבודה. בסופו של דבר הוא מאוד אהב את התוצאה, ואפילו תלה תמונות שלה בסלון ביתו".

מדף ספרים שנראה כמו נדנדה מתוך !Play צילום: BCXSY

כהן מדגיש עד כמה חשוב להם מתן הקרדיט לאומנים שאיתם הם משתפים פעולה. "חשוב לנו מאוד שהם יוכרו כחלק מהיצירה. הכוונה היא ששני הצדדים ירוויחו. העבודה היא שילוב של הידע שלנו והידע שלהם". כך גם היה בפרויקט נוסף, שיצרו עם נשים אפריקאיות משבט הזולו בנטאל שבדרום אפריקה. כהן ויאמאמוטו מקפידים שליד כל צילום המתפרסם מתוך הפרויקט יצוין גם שמה של האומנית המקומית שהיתה שותפה ביצירתו.

אגרטל לפרחים נבולים. מכינים בעזרת פלייר ורשת לתרנגולות צילום: Sheri Avraham

בדרום אפריקה יצרו השניים בשיתוף הנשים המקומיות את "Coiled" - סדרה מלבבת של אביזרים צבעוניים מלופפים לבית, הכוללים אלפי חרוזים צבעוניים ששזרו הנשים. את הקשר בין השניים לנשים האפריקאיות יצר ארגון Editions in Craft, המפגיש בין מעצבים וטכנולוגיות מתקדמות לבין אומני מלאכת יד בכל רחבי העולם. הנשים האפריקאיות, האמונות על טכניקת השזירה הייחודית של החרוזים, היו אחראיות לדוגמאות ולשילובי הצבעים העזים של הפריטים.

"לא מגבילים את עצמנו לטכניקות מסורתיות"

בימים אלו משתתפים כהן ויאמאמוטו בתערוכה "פוסט פוסיל - חושפים את מאובני העתיד" שאצרה אדלקורט במוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה הם מציגים את הסדרה "!Change", הכוללת פריטים בהירים עשויים מקצף וגומי הדומים לאבנים גדולות, שריד לתקופה פרה־היסטורית. על כרזת התערוכה מתנוססת תמונתם כאנשי מערות חדשים.

סדרת Coiled. שיתוף פעולה עם אומניות דרום-אפריקאיות צילום: HIRONORI TSUKUE

בסדרה הזאת, כמו גם בפרויקטים אחרים של ביקסי, אפשר בקלות למצוא את השראתה של אדלקורט. "הגיע הזמן להיפרד מראיית עולם חומרית ולהחליף אותה בחפצים שנעשו בעבודת יד ובחומרים צנועים הקשורים לאדמה, המורכבים יחד ליצירת צורות חדשות", כותבת אדלקורט בקטלוג התערוכה.

עד כמה אתם מרגישים חלק מהלך הרוח הזה, שהיא מאפיינת בקרב מעצבים ויוצרים?

"אדלקורט היתה ראש האקדמיה לעיצוב בתקופה שבה למדנו, והיא לקחה אותה רחוק מאוד. אנחנו עדיין בקשר די טוב איתה. במובנים מסוימים אני מרגיש שהתיאור שלה תואם את מקורות ההשראה שלנו - טבע ודברים פשוטים ובסיסיים. מצד שני, אנחנו משתדלים לא להגדיר דברים כאלו לעצמנו. זה התפקיד שלה, ולא התפקיד שלנו. בכל מקרה, אנחנו לא מגבילים את עצמנו רק לעבודה בטכניקות מסורתיות. נשמח לעבוד עם טכנולוגיות מתקדמות. יש בנו פתיחות, ואנחנו כמעט לא אומרים לא".

יאמאמוטו בסטודיו צילום: bcxsy

איך מסתדרים עם העובדה שאתם גם שותפים ליצירה וגם זוג בחיים?

"לפני שפגשתי את סייקה לא יכולתי לעבוד עם חברים. לשמחתי יש לנו מזל, ושיתוף הפעולה המקצועי עובד די בקלות. הבעיה היא שאנחנו בקושי שורדים כלכלית. מצד שני, יש לנו את הפריבילגיה לעשות את מה אנחנו אוהבים. אנחנו לוקחים את העבודה באופן אישי וחיים את מה שאנחנו עושים, מתייעצים זה עם זה בכל שעה של היום, כך שהדברים מאוד זורמים. אנחנו מתגוררים בהולנד, באיינדהובן, כי כאן נפגשנו. היום יש למגורים כאן יתרונות מבחינה כלכלית, כי עלות המגורים כאן היא מאוד נמוכה".

קולאז' של כהן ויאמאמוטו מהילדות. "רוצים להראות את עצמנו בהקשר של מה שאנחנו עושים"

"אין לנו שום דבר נגד ייצור המוני, אבל ככה זה יצא"

לשניים יש גם סדרת צילומים המלווה את הפרויקטים שלהם ובה הם מחליפים זהויות, גילים ודמויות: את "!Play", הסדרה הראשונה שלהם (2007), שכללה רהיטים שבהם שולבו מוטיבים מהילדות, הם ליוו בתמונות ילדות של עצמם. בקולקציה השנייה, "!Forever" (2008), שבה החיו אובייקטים עשויים פלסטיק וצבעו אותם בזהב נחשק, שולב צילום־הדמיה שלהם כזקנים. הסדרה השלישית, "!Change" (2009), המתייחסת לחזרה לעידן האבן, כוללת את התמונה הקדמונית שהתפרסמה ככרזת התערוכה בחולון.

"התמונות האלה מאוד ספונטניות", מגלה כהן. "במילאנו לא היו לנו צילומים של העבודות שלנו, אז הכנו את הקולאז'ים מהילדות וקיבלנו תגובות מעולות. כפי שאמרתי, אנחנו לוקחים את העבודה באופן מאוד אישי, ואנחנו רוצים להראות את עצמנו בהקשר של מה שאנחנו עושים".

אתה מדבר על קושי כלכלי, אף שהפרויקטים שלכם זכו בהכרה עולמית. איך זה קורה?

"קחי לדוגמה את פרויקט האגרטלים. זהו אחד הפרויקטים האהובים עלינו, והוא גם היה אחד הנמכרים שלנו. הכנה של כל אגרטל כזה אורכת בסביבות חמש שעות. אנחנו מכינים כל אגרטל לבד, בעבודת יד, בעזרת פלייר ורשת לתרנגולות. העבודה על שלוש המחיצות ב־Origin ארכה שלושה חודשים. כך שאנחנו יוצרים דברים בסדרות מוגבלות ובכמויות קטנות. זה לא משהו מכוון, אבל חשוב לנו להיות כנים בנוגע למה שאנחנו עושים. זה דורש המון עבודה, ומתבטא אחר כך במחיר ובהפצה. אין לנו שום דבר נגד ייצור המוני, אבל ככה זה יצא".

יש לכם העדפות בנוגע לחומרים שאתם משתמשים בהם?

"יש מעט מאוד דברים שלא נעבוד איתם; אפילו לקחנו מעילים ישנים והפכנו אותם לשטיחים, כך שבאמת אין מבחינתנו הגבלה. אבל חשוב לנו שיתקיימו שני תנאים: שמירה על הסביבה ותנאים סוציאליים. סירבנו בעבר לעבוד במקומות שלגביהם היה לנו ספק מי עובד ובאילו תנאים. חשוב לנו להתחשב בדברים האלה".