רגע נדיר של סולידריות ישראלית
פרופ' צבי אפרת: "הבניין מצליח להיות תמצית של התרבות הישראלית של שנות השישים וגם יצירת מופת בינלאומית, ויש פה עוד עניין - של הצניעות המפוארת של ההסתדרות, צניעות שעושה הרבה כבוד לפועל אבל גם לארגון עצמו"
מעבר לכוח הארכיטקטוני הייחודי של בית מבטחים, אומר האדריכל פרופ' צבי אפרת, הבית הזה הוא "אחד הנציגים השלמים ביותר של מדינת הרווחה". אפרת מתעכב על היחסים של הבניין לא רק עם החלל והנוף אלא גם על היחסים שהוא מייצר בתוך החברה, בין אנשים. "בבניין הזה יש מכובדות והגינות כלפי המבקר שלו, פועל שבא להבראה. התחושה היא שאתה מגיע למקום שמכבד אותך, מחויב לרעיון שאתה בא לא כדי להתעצל ולשכב בטן־גב אלא כדי להרחיב את הנפש והדעת. צריך להתייחס לכל המעגל של עבודה, מנוחה והבראה כאל שיא השיאים של הציביליזציה הישראלית. הוא באמת מייצג רגע של כבוד לפועל ומרגוע לעמל, של סולידריות, ולכן בעיניי יש בו אופטימיות גדולה".
פרופ' צבי אפרת צילום: אוראל כהן
אבל כפי שמבטחים עצמו התפורר עם השנים, גם רעיון בתי ההבראה והסולידריות בכלל התפורר. "אין לנו דבר כזה יותר, אין פה קהילה, חברה", אומר אפרת, ומתעכב שוב על האופן שבו הארכיטקטורה של הבניין ייצגה את הלך הרוח הזה. "הבניין מצליח להיות תמצית של התרבות הישראלית של שנות השישים וגם יצירת מופת בינלאומית, ויש פה עוד עניין - של הצניעות המפוארת של ההסתדרות, צניעות שעושה הרבה כבוד לפועל אבל גם לארגון עצמו.
"בבניין הזה יש צניעות גרנדיוזית. צניעות שנשארת צנועה, דלות החומר שמתפוצצת מרוב חושניות, פלסטיות ויופי. היום היו עושים בניין הרבה יותר יקר. זו לא היתה ספרטניות - ההסתדרות לא פחדה מה יגידו, היה לה כסף אבל היא רצתה שזה יהיה גם הגון, שוויוני, פועלי, וגם לחגוג את התרבות הסוציאליסטית ואת הכוח של ההסתדרות. אגב, בן־גוריון חשב שהבניין מפואר מדי, לא ממלכתי. אבל ההסתדרות לא ממלכתית, היא לא מיישרת קו עם הערכים האלה, מה שעניין אותה היה להעצים את כוחה".
