באן להוד השרונים

הכיכר ברחוב הבנים בהוד השרון היא מקום די מנומנם בדרך כלל. בערב הפתיחה של הדלי האסייתי החדש קולטים עוברי האורח שמשהו חדש קורה. החלל הקטן, המעוצב בשחור ובעץ טבעי, עם דלפק פתוח לרחוב ומקרר עמוס במוצרים אסייתיים בפנים, מושך אט־אט את תושבי האזור. זוג צעירים עם ראסטות ממתין ליד הדלפק לטייק אווי שלו, ומשפחה עם שני ילדים מתיישבת לשולחן שליד החלון.

הדלי האסייתי. מנות מסין, יפן ותאילנד, וחומרי גלם לבישול ביתי צילום: נמרוד גליקמן

הילדים פותחים בעליצות את מכסה סלסילת האידוי שבתוכה נחות שלוש כופתאות דים סאם. "כיף לפתוח כאן מסעדה", מסביר לי השף רוברט קלוגר, מי שברזומה שלו עבודה במול ים, רפאל והסושיאל קלאב. "בתל אביב כולם כבר יודעים מה זה באן, כאן יש לנו הזדמנות להציג ללקוח משהו חדש". הבאן, אותן לחמניות מאודות בסגנון סיני, מוגשות כאן במילוי שפונדרה, תבשיל ברווז או עוף.

הבעלים הם יובל בראשי (אדריכל, מעצב ושותף בסושיאל קלאב בתל אביב ובסניף קפה לנדוור בבאר שבע), שחבר לניב כוכב, זכיין בסניף של רשת PM:AM, ושותפו בעסקי המרכולים רוני אלהרר. בראשי מספר שהרעיון לפתוח מסעדה אסייתית בהוד השרון נולד אחרי שעבר להתגורר בעיר. "בערב הראשון שלי כאן, אחרי שהמובילים עזבו, הזמנתי טייק אווי ממסעדה באזור וקיבלתי אוכל מבאס. הבנתי שיש בהוד השרון אוכלוסייה שמחפשת אוכל טוב, ולא מספיק מסעדות שמספקות לה את זה".

סלסילת דים סאם. מתוכננים עוד סניפים צילום: נמרוד גליקמן

למה דווקא אסייתי? בראשי וקלוגר מפלרטטים עם הז'אנר כבר זמן רב: "זה אוכל שכיף לאכול גם באמצע היום, הוא יותר קליל ובריא והטעמים שלו אהובים בארץ", מסביר בראשי.

המקום פועל בשיטת חצי שירות: מזמינים בדלפק ומקבלים לשולחן, והדלי מציע גם מוצרי יסוד לבישול אסייתי כמו אטריות, רטבים ואצות, לצד סאקה, בירות יפניות וכלי קרמיקה. את הקונספט מתכוונים השותפים, לדבריהם, לשכפל במקומות אחרים בארץ. "לא באמצע תל אביב. לא בפריים לוקיישן. אולי בשכונות הצפוניות". "בבורגנות?", אני מציעה כותרת. "כן, זו הגדרה יפה", מסכים בראשי.

התפריט כולל מרקים (מיסו, ראמן וטום יאם), סלט פפאיה תאילנדי וסלט וואקמה יפני, דים סאם, יקיטורי והרבה מאוד סושי. על תפריט הסושי הנרחב אחראי נעם שרגל, ממקימי הסושיבר במסעדת רוקה.

בראשי וקלוגר נראים מרוצים מהלוקיישן החדש שלהם בפריפריה ומודים שעייפו מהמסעדנות התל־אביבית. "בתל אביב המאמץ מאוד גדול. אתה צריך להיות כל הזמן 500% כדי להצליח. התחרות מטורפת, והגירויים שצריך לתת לקהל הם כבר ברמה בלתי נסבלת", מודה קלוגר. "אני בן 40, עם משפחה, לא בא לי להילחם. הלכתי למקום יותר פשוט", מוסיף בראשי.