כשלג דאשתקד

בוקר אחד מתעורר חובב המוזיקה הממוצע ומגלה שדאפט פאנק זכו בפרסי הגראמי עבור סינגל השנה ואלבום השנה. הוא ממצמץ בעיניו ומנסה להבין אם אכן התעורר בסוף ינואר 2014, או שבמקרה פקח את עיניו שוב בדצמבר דאשתקד.

בשלב הזה של השנה המאזינים כבר שבעים מסיכומים אחרי שתחנות רדיו, מגזינים, בלוגים וערוצי טלוויזיה דאגו לפרוס ולנתח בכל דרך את השנה. אז כולנו זוכרים שהיה שיר חמוד שקוראים לו "גט לאקי", אבל זה היה די מזמן, לא?

דאפט פאנק. היה להם שיר חמוד די מזמן צילום: איי אף פי

יש משהו נחמד בגראמי, הטקס המעונב, עטור הכוכבים וההופעות שהתרחש בלילה שבין ראשון לשני. הבעיה היא שלוח השנה שלו קרוב יותר ללוח השנה היהודי מאשר לגרגוריאני: המועמדים בתחרות הוציאו אלבומים בין תחילת אוקטובר 2012 לסוף ספטמבר 2013, וכך יוצא שבפרס עבור שיר השנה זכתה הזמרת לורד עבור הלהיט "רויאל", וברונו מארס גרף את הפרס עבור אלבום הפופ הווקאלי הטוב ביותר.

זה אומר שאלבומים של ענקים כמו ביונסה, אמינם, ארקייד פייר, פרל ג'אם, ליידי גאגא ומיילי סיירוס ייאלצו להתמודד בתחרות רק בשנה הבאה. כשוועדת הפרסים צריכה ארבעה חודשים כדי להחליט מי ראוי נוצר מצב אבסורדי, בטח בעידן התקשורת המיידית.

אבל אין סיבה להיות מופתעים מהזכיות של דאפט פאנק. "גט לאקי" חרך את תחנות הרדיו, ואלבומם "Random Access Memories" הוא מחווה לעידן של אלבומים גדולים ובעל מערך שיווקי שיצר אירוע אשר רבים חיכו לו. זה בדיוק מה שטקס פרסים עם מסורת ארוכת שנים אמור לבחור. פרסי הגראמי יכולים לעזור לקריירות לנסוק. אבל ללא שינוי במבנה, כזה שיהיה רלבנטי לרוח התקופה, הפרס יאבד מזוהרו ויהפוך לעוד טקס שעיקרו צילומים על השטיח האדום.