גארי ניומן, נביא הגל החדש

גארי ניומן ידוע בתור האיש שהמציא את הניו וייב, הרוקר הראשון שחתום על להיט אלקטרוני נטול גיטרות, "Cars", שחרך מצעדים בעולם. הוא הפך במהרה לכוכב שסוחף אחריו עדת מעריצים אדוקה שנקראת "ניומנואידים". זה קרה ב־1979, וביום שני האחרון, בהופעתו הראשונה בישראל, אפשר היה לזהות אותם: הבארבי התמלא בלובשי שחורים, רובם בני 40 ומעלה, בוגרי הפינגווין והסיטי הול

.

לאורך ההופעה אפשר היה לשמוע לחשושים וניתוחים מורכבים באשר לשביעות רצון הקהל. התמה המרכזית של הערב היתה "גארי ניומן החדש - בעד או נגד". אני אסביר: ניומן הישן מייצג כאמור את הגל החדש, שירים פופיים אפלים שמבוססים על מלודיות קלידים. ההופעה, לעומת זאת, הביאה לידי ביטוי את ניומן בגלגולו הנוכחי - פרפורמר אקסצנטרי שפועל בשדות הרוק התעשייתי, עמוס גיטרות ותופים כבדים.

גארי נוימן בהופעה צילום: עמית שעל

רבות דובר על הידידות בין ניומן לטרנט רזנור, מנהיג להקת ניין אינץ' ניילז, שטומנת בחובה השפעה מוזיקלית. את רזנור אפשר היה להרגיש כבר מהגיטרות המלאות והמקצבים המונוטוניים של השיר הראשון, "I am Dust". כצופה שהוא לחלוטין לא "ניומנואיד" הזזתי את הראש בקצב ובהנאה. זה אמנם יותר קרוב לפלסיבו מאשר לקראפטוורק, אבל זה עובד. בשיר הרביעי, "I Can't Stop" שנבנה באטיות דרמטית, נדמה שהלחשושים נזנחו לטובת נענועי ראש קצביים.

אף שרוב הקטעים החדשים והכבדים שנוגנו בתחילת הערב היו מהנים, החלקים הטובים בהחלט שייכים לשירים המוקדמים ומלאי מהלכי הקלידים המרגשים, במיוחד באזורים המינימליסטיים שחשפו מלודיות יפות. "Down In The Park" והבלדה "Lost" מהאלבום האחרון הם דוגמאות טובות לכך.

אף שמדובר באחד הלהיטים הגדולים שלו, "Cars" היה אחד הביצועים החלשים בערב וסימן עבורי את השלב שבו ההופעה התחילה למצות את עצמה. הלהקה המשיכה לזגזג בין דומיננטיות של סינטים לגיטרות, אבל נדמה שכל מה שנוגן כבר שמענו קודם לכן. בתום 15 שירים הלהקה ירדה מהבמה וחזרה להדרן של שלושה שירים. אחד מהם היה הלהיט "Are 'Friends' Electric", שהקפיץ את הקהל וגרף חיוכים ושירה משותפת. בחוץ אפשר היה לשמוע מהקהל פרשנויות מאוכזבות לצד מרוצות. אפשר לסכם את זה כהופעה לחובבי הז'אנר, רק לא בטוח שחובבי הז'אנר החליטו בעצם באיזה ז'אנר מדובר.