אדון העיקריות

משחקי טעמים, צבעים ומרקמים נהדרים וביצוע מושלם ב־63 שקלים בלבד - העסקית אקספרס על הבר של המזללה היא בהחלט אחת השוות ביותר בעיר

גלי וולוצקי 08:5607.09.15

תגיות:

מאז נפתחה המזללה של מאיר אדוני בשנת 2011 הספיק השף המוערך להפוך למותג של ממש. עתה הוא פרסונה טלוויזיונית ("משחקי השף" בערוץ 2) ובעלים של קבוצת מסעדות ובהן כתית (שעברה לפני כשנתיים למשכן קטן יותר, בחדר סמוך למזללה), בלו סקיי ולומינה הכשרות במלון קרלטון בתל אביב, ובקרוב גם מסעדה נוספת בקיסריה.

המזללה, שעוד מתחילת דרכה הצטיינה בקפדנות המאפיינת את עבודתו של אדוני אבל גם הפגינה את נקודת החולשה העיקרית שלו — עומס יתר שמתגנב לעתים אל הצלחת - כבר הספיקה לעבור תקופות טובות יותר וטובות פחות. נראה שבתקופה האחרונה, בהנהגתו של השף בפועל אסף שטרן, היא נהנית מיציבות מבורכת.

בביקור שלנו במקום בצהרי יום חול היתה המסעדה מלאה למחצה ומתוקתקת לגמרי. הברמן קיבל את פנינו במאור פנים, ולצדנו ישבו על הבר כמה סועדים שהגיעו לאכול.

עסקית הבר החדשה של המזללה מציעה מסלול אקספרס זריז ומינימליסטי — לחם ומטבלים כפתיח ומנה עיקרית, במחיר סביר ביותר של 63 שקלים. אפשר להוסיף מאזטים לפתיחה תמורת 19 שקלים ליחידה (ועשינו זאת), אבל באמת שאין בהם צורך.

חריימה תאילנדי. קציצות דגים לבנים ברוטב מסחרר צילום: אוראל כהן

מאזטים מיותרים

לחם צימוקים ואגוזים כהה ולחם בהיר ובו זרעי כוסברה הוגשו עם חמאה ואיולי הפפריקה המצוין המוכר עוד מכתית והיו חמימים ונהדרים. המאזטים, נדיבים למדי בגודל אבל סטנדרטים מכל בחינה אחרת, אכזבו במקצת.

מאזט ושמו "ירקות שוק - ירקות קיץ, לחם אבוד, פטה, צ'ימיצ'ורי ישראלי" התגלה כלא פחות ולא יותר מסלט קטן של מלפפונים, עגבניות, קולרבי, צנוניות ורוקט עם לחם קלוי וקוביות גבינה, ובלי שמץ יצירתיות. על אף הרעב, זו היתה מנה כל כך משעממת שהשארנו לא מעט ממנה בצלחת.

מאזט אחר — לאבנה כבשים (שהיתה מרוחה בקמצנות יחסית), עדשים שחורות, ויניגרט חציל, טחינה ועשבי תיבול — היה חביב אבל שוב, כמותו תקבלו בכל מסעדה תל אביבית אחרת.

אדוני. הפך למותג צילום: אוראל כהן

תענוג לעין ולחיך

את שאר הרוח המאפיין את עבודתו של אדוני קיבלנו דווקא במנות העיקריות. ניוקי באטר — ניוקי רכים ואווריריים שהוגשו ברוטב ארומטי ומלא טעם של חמאת עגבניות וקרם חציל לבן עם קרעי מוצרלה באפלו — היתה מנה צמחונית נהדרת. עשויה באופן מושלם, עשירה מאוד אבל לא מוגזמת, פשוט תענוג לחיך וגם לעין.

גם העיקרית האחרת, שמשכה לכיוון המזרח הרחוק, היתה מעולה. היא נקראת חריימה תאילנדי, אבל בעצם מדובר בקציצות של דגים לבנים (לוקוס, אינטיאס ובורי) שהוגשו בקערה עמוקה ממתכת ברוטב חריף ומסחרר של קארי תאילנדי אדום עם נתחי חציל לבן בטמפורה, במיה תאילנדית, עגבניות שרי צהובות, אדומות וירוקות ושפע של עלי כוסברה טריים. לצדה של המנה הוגש אורז לבן, והוא סייע בספיגת הרוטב המעולה.

גם ניוקי וגם קציצות דגים אסייתיות הן מנות שאפשר לראות היום בתפריטים רבים בעיר, אבל במקרה של המזללה שתיהן ניחנו באותו ייחוד שהעניק להן משהו נוסף — היו בהן משחקי טעמים, צבעים ומרקמים נהדרים, הן בוצעו בדיוק מושלם וסיפקו את כל מה שסועד מצפה לו כשהוא אוכל במסעדה פשוטה למדי של שף עילי. בהתחשב במחיר ההוגן, כדאי בהחלט להתיישב על הבר של המזללה.