תורת המשחקים: עונתה האחרונה של "משחקי הכס"

מפחיד לכתוב מילה על "משחקי הכס", בטח ביממה הראשונה שלאחר שידור פרק חדש. כבר יומיים בטרם השידור החלו האזהרות בפיד: מי שמפרסם ספוילר, דמו בראשו. חייו שווים אפילו פחות מחייה של דמות, ראשית או משנית בסדרה הכי מדממת בטלוויזיה.

לפיכך נתקדם בזהירות יתרה: פתיחת העונה השמינית, האחרונה והמקוצרת (שישה פרקים בלבד, אבל שניים מהם יימשכו כשעה וחצי) של "משחקי הכס", שעלתה אמש (yes, HOT וסלקום TV) תופסת את האנסמבל האינסופי שלה בדיוק איפה שהיה ניתן לדמיין אותם: בציפיה לקרב האחרון למניעת אפוקליפסה גדולה שתרד על ווסטרוס מבעד לחומה המנופצת שלה מצפון.

קיט הרינגטון ואמיליה קלארק בפרק החדש. 10.5 מיליון צופים בכל פרק בארה"ב צילום: באדיבות YES

זהו פרק של הרבה מבטים רציניים ורפליקות מהורהרות, לא של חרבות נשלפות וראשים עפים. אבל בשלב הזה בהיסטוריה שלה, הציפיה הורגת. האיטיות היא המסר. רוב הטריקים התסריטאיים שלה כבר מוכרים היטב לצופים, וכפועל יוצא, הציפיה אליהם היא מה שיוצר את האפקט (ועל הדרך, אנחנו מרוויחים גם את תשומת הלב המעולה לפרטים: כמה עוד סדרות פנטזיה היו מעלות לדיון מרכזי סוגיות בלוגיסטיקה של הצבא?).

הנתון המעניין ביותר בו ניתן למדוד את ההצלחה של "משחקי הכס" הוא הצמיחה של הצלחתה. רוב הסדרות הגדולות מתחילות חזק ומידרדרות בהדרגה, עם תחיה קטנה לקראת סוף העונה האחרונה, שם גם הצופים שנטשו אותה לאורך הדרך חוזרים לאקורד סיום קטן. כך היה, למשל, עם "מד מן" ועם "שובר שורות", שמשכו לאורך שנות קיומן כ־1.5–2.5 מיליון צופים לפרק בארצות הברית, והכפילו או שילשו את המספרים האלו בפרק הסיום. "משחקי הכס" צמחה באופן עקבי מעונה לעונה: היא התחילה ב־2.5 מיליון צופים ולעונה האחרונה שלה משכה מספר לא יאומן של 10.5 מיליון צופים, נתון מטורף בשביל רשת כבלים בתשלום כמו HBO, שבוודאי רק יצמח בפרקים הנוכחיים.

אובססיית הספוילרים ש"משחקי הכס" טיפחה בצופיה שיחקה לטובתה לא רק בכך שהגנה על הקהל שלה, היא גם העצימה עוד ועוד את השיח סביב הסדרה. גם מי שלא צפה בה ידע שקורה בה משהו, או הרבה משהו־ים, שאנשים מוכנים לדקור אם הורסים להם.

הנתונים האלה מוכיחים ש"משחקי הכס" לא רק סחפה את הקהל, היא גם חינכה אותו: הצופים לא היו רגילים להשקיע את הזמן שלהם בפוליטיקה אלימה וסבוכה של ממלכה בידיונית, בטח לא כשהכל מגיע במעטה של דרמה תקופתית עתירת פרוות ומבטאים. היא לימדה את הציבור הרחב להעריץ תרבות באופן האובססיבי שעד אז אפיין בעיקר גיקים, והעובדה שהיה מדובר בעיבוד טלוויזיוני מסיבי ראשון של סדרת ספרי פנטזיה, כמובן, קשורה לכך ישירות.

כשעלתה למסכים לראשונה ב־2011, "משחקי הכס" נתפסה כסדרת נישה לחננות. אף אחד לא שיער שהיא תפרוץ את הגבולות של אותה נישה בעוצמה חסרת תקדים. ושלל החיקויים השונים שצצו לה ולא גירדו את רמת הצלחתה - מנסיונות לייצר עוד דרמות פנטסטיות־תקופתיות כמו "זרה" ועד ניסיון להעתיק אותה במדע בדיוני כמו "ווסטוורלד" - מבהירים שרוב התעשייה לא מבינה את סוד הגדולה שלה. "משחקי הכס" הצליחה בדיוק במקומות שבהם נכשל האלגוריתם של נטפליקס, שמנסה לפלח את הקהל לפצל אותו לתתי־נישות, ולהציע המון סדרות קטנות שמחפשות קהל יעד ספציפי שיידבק אליהן. היא לא ניסתה להתחנף לקהל הרחב או לפלח ממנו את קהל היעד שלה — ודווקא בגלל זה הפכה לענקית.

ולכן האנשים שאומרים ש"אף פעם לא תהיה עוד 'משחקי הכס'" צודקים וטועים בו זמנית. הם צודקים כי חלק גדול מהכוח של הסדרה, שהביא אותה לקהל כל כך רחב, היה השיח האינטרנטי האובססיבי עליה, שהתבסס במידה רבה על צופים שרצו לטוויטר מיד עם כתוביות הסיום. בעולם הסטרימינג הנוכחי אין "אירועים". יש סדרות מדוברות מאוד, אבל אין ציפיה משותפת לפרק הבא. אבל הם גם טועים כמו כל מי שאומר ש"אף פעם לא ימציאו משהו טוב יותר, חזק יותר, משוכלל יותר". תמיד ממציאים. הרי אחרי כל חורף שמתקרב, מגיע אביב.