שיבת המלכים: "הנוקמים: סוף המשחק" עושה חשק לעוד

לפחות שתי שכבות של שריון ציניות עטפו אותנו בכניסה ל"הנוקמים: סוף המשחק". אולפני מארוול, כך למדנו, עושים עבודה מצוינת ביצירת הייפ, אבל לא תמיד התכנים עומדים בציפיות. סרטי "הנוקמים" סובלים מכך במיוחד, עם גודש של דמויות ועלילות שיוצר תחושה של כאוס. וההייפ הנוכחי היה עצום במיוחד, כי לפני שנה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" היה אירוע קולנועי ותרבותי שהתעלה על הציפיות ממנו, כי הוא העז - בתוך היקום ההוליוודי הכי מסחרי ותאגידי שאמור לספק לצופיו נחמה מפני המציאות - להציע לנו סוף איום ונורא: הגיבורים הפסידו, הנבל ניצח ובנקישת אצבע העלים חצי מאוכלוסיית היקום, כולל כמה מגיבורי העל הכי אהובים בסדרה.

תעוזה בצד, "מלחמת האינסוף" היה אחד הסרטים המדכאים והטראומטיים שיצאו מהוליווד במילניום הנוכחי. ועכשיו, שנה לאחר מכן, אנחנו כבר מחויבים על פי תכנות להתייצב, כל כוכב הלכת הזה כולו, לאחד האירועים הקולנועיים הגדולים של העשור הזה, כדי לשבת במשך שלוש שעות ולקבל סוף לסיפור שלא הגיע לסיומו בפעם הקודמת. והחרדה היתה גדולה: האם הם - קווין פייגי, מנהל האולפן והמוח מאחורי כל הפרויקט הזה, והבמאים האחים אנתוני וג'ו רוסו - יצליחו לעשות זאת? האם הסאגה הארוכה הזאת אכן תגיע לידי סיום הגיוני ומספק?

© Marvel Studios

התשובה היא: כן. שכבות המגן התנדפו במהרה, ככל שהלך והתברר ש"הנוקמים: סוף המשחק" מנוהל בידי חבורה יצירתית ווירטואוזית שעומדת מול תזמורת כמו מנצח שמצליח לגרום לנו לשמוע כל תו ולחדד כל מהלך מוזיקלי. שלוש השעות האימתניות חולפות ביעף ומצליחות לתת לכל אחת מעשרות הדמויות בסרט את קו העלילה שלה, שמגיע בסופו לקרשצ'נדו עוצמתי. וזו אולי ההפתעה הכי גדולה בסרט הזה: עם כל הדיבור על קומיקס, גיבורי־על, אפקטים וקולנוע פופולרי עתיר בפחמימות ריקות, הסרט הזה מוביל לשיא רגשי מפתיע בעוצמתו, וסוגר יפה לא מעט קווי עלילה שנפתחו ב־11 השנים האחרונות.

גם אם החמצתם את רוב 21 הסרטים ביקום הקולנועי של מארוול, אל דאגה. אמנם מי שראה את סצינת הקרב בניו יורק ב"הנוקמים" הראשון או את סצינת הקרב במעלית ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" יהנה כפליים מהאיזכורים, אבל גם מי שלא ראה יצליח להחזיק את הסיפור, הרעיון וההבנה שיש כאן סגירה עלילתית מהעבר של הדמות. כך שהסרט שחותם את הסדרה עשוי גם להיות זה שיביא אליה קהל חדש שלא ראה בעצמו קהל יעד לפני כן.

קריצות ל"בחזרה לעתיד"

האחים רוסו, שהתחילו כבמאי סיטקומים אבל אז התגלו כבמאי פעולה מצוינים עם "חייל החורף", מוציאים את החזון רחב הידיים של פייגי אל הפועל עם שילוב מוצלח של הומור, בימוי קטעי אקשן ענקיים ותחושה אמיתית של מתח וחרדה. המתח הזה, שרק הולך וגובר, הוא כנראה המעלה המרכזית בחוויית הצפייה בסרט, שבאמת קשה להמר איך ייגמר. הרי בסרט הקודם חצי מהיקום התאדה לאבק, כך שעכשיו איש אינו בטוח. כל אחת מהדמויות יכולה להציל ולהינצל, אבל גם למצוא את מותה.

© Marvel Studios

"סוף המשחק" עובד כמו שעון, עם שתי נקודות מפנה ענקיות שמופיעות בדיוק בהפרש של שעה זו מזו, ומשרטטות באופן ברור את מערכות הסרט בתסריט עם מבנה וירטואוזי. זה כמו "שר הטבעות: שיבת המלך", הסוף הנפלא לסאגה שלרגעים גם ידעה רגעים מקרטעים. סוף שהוא רצף מפתיע של קתרזיסים. כן, כדי להגיע אל הסוף צריך לבלוע איזה מהלך תסריטאי בלתי נמנע אבל קצת מקושקש העוסק בפיזיקת קוואנטים ומסע בזמן - ואם ראיתם את "ההתחלפות" של ערן קולירין, אז אתם כבר בקיאים בפרדוקס הקוואנטים שבבסיס הרעיון העלילתי שנפרש כאן.

רגעי הממבו־ג'מבו הם חלק מהז'אנר. אם אנחנו מניחים שיש אבני אינסוף המפוזרים בין תרבויות חייזריות ושמי שמלקט אותן יכול להשמיד את היקום בנקישת אצבע, קטן עלינו להאמין שאפשר גם לבצע מניפולציות בחלל וזמן, שמאפשרות לתסריטאים לספק כמה אתנחתאות קומיות עם התייחסויות ל"בחזרה לעתיד", ועם רעיון עלילתי מוצלח שהוא בעצם פראפרזה על "בחזרה לעתיד 2".

הכנה לעשור נוסף

לזכות היוצרים עומדת העובדה שהקו העלילתי החפוז של המסע בזמן מוביל את הסרט לשיאיו הרגשיים, ומעמת את הדמויות עם המחיר שהן משלמות על חיים כגיבורי־על, עם האנשים שהשאירו מאחור ועם הדילמות שלא נפתרו. החזרה לעבר נותנת הזדמנות לסגירה. וזה אכן מה שאנו מקבלים, והסיבה שהסרט הזה כה מספק: הוא סוגר עלילות שנשארו פתוחות ופותח כמה נתיבי סיפור חדשים שמן הסתם יובילו למחזור הסרטים הבא שמארוול מתכננת. אם לפני שנה חשנו שובע מעשר שנות מארוול, הרי שהמנה העיקרית הזאת עושה חשק לעשור נוסף. אנחנו ביידים טובות.