הסרט "הג'נטלמנים": רגעים קולנועיים מופרכים ושנינות חיננית

בעוד קוונטין טרנטינו מסתובב בעולם ומאיים שבעוד סרט אחד הוא פורש מבימוי, מוכיח גאי ריצ'י איך נראית קריירה קצת יותר מאוזנת, שנעה באופן שקול ומדוד בין סרטים קטנים שהוא עושה להנאתו, לבין סרטים גדולים ותעשייתיים יותר.

ריצ'י נכנס לחיינו לפני 22 שנה עם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", בתקופה שבה כל מי שעשה סרטי פשע קומיים־למחצה נחשב כחקיין של טרנטינו.

מתיו מקונהי ומישל דוקרי ב"הג'נטלמנים". רגעים קולנועיים מופרכים ושנינות חיננית צילום: © Ascot Elite Entertainment Group. All Rights Reserved.

מאז הוא זיגזג יפה בין הסרטים שהוא כנראה הכי אוהב לעשות (קומדיות פשע שחורות) לבין משימות שביצע עבור אולפנים, חלקם חביבים ("שרלוק הולמס"), חלקם קטסטרופליים ("המלך ארתור"). בשנה שעברה הוא הפתיע כשביים עבור אולפני דיסני את "אלאדין", שהיה מיוזיקל סימפטי, והסרט הראשון בתולדותיו שהכניס יותר ממיליארד דולר.

בהזדמנות יהיה מעניין לשאול את ריצ'י ואת טרנטינו מה עדיף לקריירה של במאי: שלושה אוסקרים או מיליארד דולר.

וכך, בזריזות מרשימה, דילג ריצ'י מהסט של "אלאדין" לסט של "הג'נטלמנים", שנראה כמו וינטג' ריצ'י. זו מהתלת פשע־אלימות־סלפסטיק בריטית, מהסוג שבנה את המוניטין של ריצ'י. מתיו מקונהי מגלם גנגסטר אמריקאי בלונדון, שמשתלט על שוק גידול והפצת המריחואנה.

כשהוא מחליט לפרוש מעסקי הפשע ולמכור את האימפריה שלו למתחריו, פורצת מלחמת שליטה וטריטוריות בין הגיבור שלנו לבין שניים: גנגסטר יהודי ואיל סמים סיני. וכצפוי, הקליעים ניתזים לכל עבר והגופות הולכות ונערמות, כמעט כאילו שלריצ'י יש דחף לרחוץ את ידיו בדם כדי להתגבר על העובדה שהוא ביים לפני שנייה סרט ילדים עם וויל סמית.

הגימיק של "הג'נטלמנים", ומה שהופך אותו מסתם עוד סרט גנגסטרים צפוי לסרט שיש בו כמה רגעים של שנינות חיננית, קשור באופן שבו הסיפור מועבר לנו. הגיבור האמיתי של הסרט, מתברר עד מהרה, הוא דווקא דמות נכלולית ומשעשעת שמגלם יו גרנט (שעושה חיקוי מבדר למדי של מייקל קיין) — חוקר פרטי שאוסף מידע על סינדיקט הסמים של מקונהי, אבל לא לגמרי סגור על עצמו מה לעשות עם המידע שהוא מגלה.

האם למכור אותו לצהובון בעבור 150 אלף פאונד, האם לסחוט את הגנגסטר עצמו בעבור 20 מיליון, או האם לכתוב את הסיפור כתסריט ולמכור אותו לחברת מיראמקס.

וכך, מי שמספר לנו את הסיפור הוא האיש הזה, שהוא על פי הודאתו הגמורה מספר לא אמין, כזה שמערבב בין עובדות ובין ספוקלציות. מה שהופך את "הג’נטלמנים" לסרט שבו העלילה כל הזמן סותרת את עצמה, נעה קדימה ואחורה, מציעה תרחישים אפשריים, ופונה שוב ושוב אל רגעים קולנועיים מופרכים, שבהם המספר/המחבר שלנו נותן לקלישאות הז'אנר להשתלט עליו. לכן, אם יש ביקורת על הסיפור של "הג'נטלמנים" — כמו למשל מערכה אחרונה שטסה בספיד אל מחוזות הזויים עם רצף בלתי סביר של צירופי מקרים ופתרונות מלאכותיים — היא לא יכולה לבוא אל התסריט של ריצ'י אלא אל כשרון הכתיבה של הבלש הפרטי, שמתגלה כתסריטאי בינוני.

לריצ'י מעולם לא היה סרט אחד גדול (אם כבר השווינו אותו לטרנטינו, הנה ההבדל), אלא כמה וכמה סרטים מבדרים ומסוגננים. "הג'נטלמנים" הוא מעין פרויקט צדי קטן וככה הוא תוספת מבדרת לפילמוגרפיה שלו, עם רגעים ארס־פואטיים שנראים כמו פרודיה של ריצ'י על עצמו. הסרט מסתיים עם השיר "זהו בידור" של הג'אם. כי בסופו של דבר, אכן, זה רק בידור.