הסרט "סוניק": שיר הלל לאמריקנה

הסרט הזה נועד להיכשל. ראשית, כי סרטי קולנוע שמבוססים על משחקי מחשב נכשלים. שנית, כבר בשלב הטריילר "סוניק, הסרט" ("סוניק הקיפוד" במקור) הרגיז את מעריצי המשחק, שלא היו מרוצים מעיצוב הדמות הראשית (היא נראתה יותר כמו ילד ופחות כמו קיפוד מהחלל). שבעה חודשים לפני צאתו הסרט נראה אבוד. אלא שאז אולפני פרמאונט עשו מה שמעט אולפנים מעיזים לעשות: הודו בטעות, דחו את יציאת הסרט בשלושה חודשים, הפשילו שרוולים ועיצבו מחדש את הקיפוד, שמופיע כמעט בכל סצנה בסרט. זה עבד, ולמרות כל התקשורת הרעה והאנטגוניזם שהסרט עורר לפני צאתו, בשבוע הבכורה שלו הוא זכה להצלחה מרשימה.

והאמת שההצלחה הזאת מוצדקת. זה סרט ילדים שלא מתבייש להיות כזה, ומסוגו, למרבה ההפתעה, הוא חינני למדי. 

מתוך "סוניק". שיר הלל לאמריקנה צילום: איי פי

"סוניק" הוא סרט הביכורים של האנימטור ג'ף פאולר. אולפן האנימציה שהוא שותף לו עם טים מילר ("דדפול") היה אחראי בעבר על קטעי המעבר במשחקי "סוניק" של סגה, ואז פאולר התבקש לנסות להפוך את הדמות, שכל מה שהיא עושה במשחק זה לרוץ ולאסוף טבעות, לאחת שיש לה סיפור ומעורר הזדהות ורגש.

הבחירה הכי מפתיעה בסרט היא למקם את המותג הכל כך יפני של סוניק בתוך סרט סרט כל כך אמריקאי. למעשה, זהו שיר הלל לאמריקנה ולעיירה הקטנה, לחיים של נוחות ופשטות, ללא מרדף סיזיפי אחרי הצלחה חומרית בעיר הגדולה. כמו סרט משנות השלושים, אבל עם קיפוד חייזר כחול ממשחק מחשב בתפקיד שהיה שמור בעבר לג'יימס סטיוארט.

בחירה מעניינת נוספת, שוודאי מייצגת את רוח התקופה, היא להפוך את הנבל לסוכן ממשלה, נציג משרד הביטחון - מעין גלגול עכשווי לדוקטור סטריינג'לאב - שמתגלה כאויב הגדול של אורח החיים הנינוח. ג'ים קארי מגלם שוב דמות מופרזת וסלאפסטיקית, והסרט עשוי להחדיר אותו לתודעת הדור הצעיר.

אין שום דבר משמעותי או מבריק ב"סוניק" מלבד העובדה שהוא בלתי מזיק ומתקשר היטב עם קהל היעד. ההומור שלו בסיסי, רצוף גם בדיחות על סרטים, אבל כמה מהן לא רעות. בני ה־11 סביבי התמוגגו, והשילוב של הקצב, הטירוף של קארי והסצנה שמגיעה אחרי הקרדיטים ומבטיחה סרט המשך מלמד שבניגוד לציפיות, נולדה כאן סדרת סרטים חדשה. אתם יודעים, בשביל הילדים.