איך אמא ניצחה את הרשת, ולקחה איתה את המגניבות

(פורסם ב-14/04/2008)

לא מזמן נקלעתי לשיחה שקצת הפכה לי את הראש. זה היה בארוחת צהריים של שבת אצל משפחה של מכרים, ואם המשפחה הפעילה לחץ די מסיבי על בנה לפתוח לעצמו פרופיל בפייסבוק.

מרתק לשמוע אם עברייה, שעל פי כל תקדים וניסיון עבר אמורה להיות זו שמעקמת

מה באמת היה שם? היתה אמא, שרוצה שהילד שלה יתחתן או לפחות ימצא איזו חברה שאפשר יהיה לא לאהוב ולקטר עליה בפני החברות. ואמהות, יש להן חושים מחודדים מאוד כשזה מגיע לחיתון. תחת כל סיפורי המהפכה האינטרנטית, היא זיהתה מקום שמסתובבות בו בנות מבית טוב (הבת שלה מכורה לפייסבוק‭.(‬ למה הוא לא יכול לעשות פעם אחת משהו שישמח אותה?

והילד מה? לפני הכל, הילד צריך להצהיר בפני אמא שתוציא את עצמה מתכנון חיי האהבה שלו. הלא הוא כבר בן ‭.24‬ אינדיבידואל, שלא יאה לו להיגרר למחוזות מיינסטרימיים כמו פייסבוק. בטח לא כשאמא מבקשת.

גם לעצמי הקשבתי שם. כבר עשר שנים בערך אני באינטרנט, וקצת פחות מזה אני עובד בו. והסיפור של הרשת הוא לכאורה סיפורו של דור צעיר שנקרתה בדרכו מהפכה והוא התחיל לפרק את העולם הישן. הנה תעשיית המוזיקה נהרגת, והנה בנינו לעצמנו אנציקלופדיה, ויוטיוב במקום טלוויזיה, ומייספייס מרובה פנים במקום פריים טיים אחיד לכולם.

ולא שמתי לב שהסיפור השתנה. שהשינוי נעשה ברור כל כך, שהוא מתקיים גם בלי המרד. כבר הגענו למקום שבו אמהות יכולות לקבל את פייסבוק כמשהו שהן רוצות להנחיל לילדיהן. כבר הגענו לרגע שבו חלקים מהאינטרנט הם משהו מאוס שיש מי שרוצה למרוד בו.

וקצת הרגשתי מנושל. שהרי כל עוד האינטרנט היה מרד, להיות בו היה להיות מורד. לדבר על פליקר ועל התמונות שהעלית אליו היה לשמוע מאנשים אחרים את ה“מה יש לכם לחשוף את עצמכם ככה‭.“‬ לספר לאנשים שאתה והיא מצאתם זה את זו ברשת היה לקבל את ה“אני לא מבין איך אפשר להתאהב ככה בווירטואלי‭.“‬ זה היה קצת להיות מוזר, וקצת להבין משהו שהם לא מבינים. להיות קדימה מהם.

ופתאום כולם הגיעו קדימה. ותהיתי מה נשאר לי עכשיו, ולאן אפשר להמשיך, והאם נגזר עליי להיות מעכשיו הנודניק שמספר לכולם: היי, הייתי שם קודם.