המנכ"לים האלה לא שווים כלום. למה הם מרוויחים פי 400 מהעובדים?

מנכ"לי חברות טכנולוגיה רבות מקבלים משכורות מטורפות על חשבון המשקיעים והעובדים, מחלקת המדינה בארה"ב מתנהגת כמו רועץ מדיה חברתית גרוע, געגועים למנועי חיפוש שלא שחטו את הפרטיות והמשחק השוביניסטי להחריד Leisure Suit Larry חוזר

יוסי גורביץ 13:4703.07.13

תגיות:

בלי קשר לביצועים

בשלושים השנים האחרונות נפוצה אגדת המנכ"ל כמרכז היקום. היא אומרת שמי שמשמש כמנהל לא חייב להבין את המוצר שלו, רק צריך להתמצא בניהול. הארגון, העובדים, המוצר - כל אלה הופכים שוליים לאיש שמצא את דרכו לכיסא הנוח ביותר בתאגיד. מישהו צריך לומר את זה לאנדרו מייסון מגרופון, למארק פינקוס מזינגה, לשני המסכנים שניהלו את בלקברי כשעוד קראו לה RIM ולקודקוד נוקיה סטיבן אלופ. בהתאם, מקבלים המנכ"לים שכר שהוא במקרים רבים עלבון למחיר המניות. בשנות ה-60, מנכ"ל אמריקאי הרוויח פי 20 מהעובד הממוצע בחברה שלו; בעשור האחרון, הוא הרוויח פי 400. האם באמת יש מנכ"לים ששווים לחברה שלהם יותר מ-400 עובדים?

מארק פינקוס, מנכ"ל זינגה לשעבר צילום: MCT

שנת 2011 רבת השערוריות גרמה לכך שאנשים התחילו לחשוב שהמשקיעים יתחילו לרסן את החגיגה הפרועה בהנהלת החברות. בדיקה חדשה העלתה שחבילת השכר החציונית למנכ"לים בחברות גדולות הגיעה לכ-15.1 מיליוני דולרים לשנה - זינוק של 16% לעומת 2011.

גם אצלנו ניר גלעד: "אסור למחזר חובות? זו אמירה מטומטמת" מנכ"ל החברה לישראל בעין הסערה: על הסדרי חוב: "כל עוד לא רימית ורק טעית, אינך ראוי לגזר דין מוות"; על חוסר הפרגון לעשירים: "הכנסנו לגוף סרטן של שנאה על סטרואידים"; ועל שכר העתק שלו: "לא בטוח שהייתי משקיע את כולי בעבור תגמול נמוך יותר" שאול אמסטרדמסקי וגלית חמי, 135 תגובות לכתבה המלאה

גם בימינו אנו, אין קשר בין הישגי המנכ"ל ושכרו. נכון, שום חברה אמריקאית לא הצליחה להגיע לפער בין השכר ובין הביצועים כמו במקרה של החברה לישראל בהנהלת ניר גלעד - אבל לאמריקאים יש את לארי אליסון, שמתחרה עם פינקוס על תואר האיש השנוא בעמק הסיליקון (עכשיו שסטיב ג'ובס כבר לא איתנו). אליסון רשם זינוק מופרע של 24% בשכר שלו; המשקיעים רשמו ירידה של 22% בשווי המנייה שבידיהם.

גם כשחבר המנהלים של החברה מעמיד כל מיני מדדים לבדיקת היעילות של המנכ"ל, בדרך כלל אלה מדדים קצרי טווח. במצב כזה יש למנכ"ל אינטרס להעלות באופן מלאכותי את מחיר המניות, לקבל את הבונוס שלו ולברוח רגע לפני הקריסה. זה לא קורה תמיד: גוגל, למשל, אמנם העניקה לבכירים שלה שכר בשווי 462 מיליון דולר - אבל זה היה רק 1.6% מההכנסות שהחברה קיבלה תחת הניהול שלהם. לפעמים השיטה עובדת. אבל בדרך כלל, היא נועדה לרפד את ישבנו של המנכ"ל על חשבון המשקיעים הקטנים והציבור.

אפשר לקנות לייקים, לא אהבה

מחלקת המדינה של ארה"ב, שסובלת מיחסי ציבור גרועים כבר די הרבה זמן החליטה שאם העולם לא אוהב אותה בגלל שהיא נפלאה, היא תקנה את אהבתו. מחלקת המדינה נתפסת בעיני הימין האמריקאי כאוסף של רכרוכים במכנסיים עם פסים, השמאל זוכר את שיתוף הפעולה הנלהב שלה עם ציד המכשפות של מק'ארתי ואחרים לאורך השנים וליברלים ברחבי העולם רואים בה גורם יח"צ של מדיניות החוץ הבעייתית של ארה"ב.

ההצלחה היתה, בלשון המעטה, חלקית. המבקר הפנימי של מחלקת המדינה בדק ומצא, בעקבות תלונות, שמתחילת 2011 ועד מרץ 2013 הוציאה המחלקה 630,000 דולר על השגת לייקים בפייסבוק. כלומר, התנהלה כמו רועץ המדיה החברתית הממוצע, רק עם תקציב גדול יותר.

לייקים יכולים להיות עסק יקר. במיוחד כשהם לא נותנים לך כלום צילום: shutterstock

כמו כל מי שמפעיל עמוד בפייסבוק, מחלקת המדינה נפגעה קשה כשפייסבוק שינתה בשקט את הכללים בסתיו האחרון; מאז, לא משנה כמה לייקים יש לעמוד שלך, אתה צריך כל הזמן להוציא כסף על מודעות כדי לשמור על הקוראים שלך מעודכנים.

המחלקה יכלה, אולי, להתגאות בכך שמספר הלייקים לעמוד שלה באנגלית טיפס מ-100,000 לשני מיליון ושמספר הלייקים שלה לעמודים בשפות זרות הגיע ל-450,000, אלמלא העובדה שזה מועיל כמו כוסות רוח לזומבי. המבקר הפנימי ציין ביבושת שקהל היעד של המחלקה מבוגר יותר ממשתמש פייסבוק הממוצע, שמרני יותר, ומשפיע יותר. בנוסף, התגלה שלמחלקה יש 150 חשבונות מדיה חברתית שונים שאינם מתואמים יחד בשום צורה.

רק שני אחוזים מהאנשים שהודיעו למחלקה שהם אוהבים אותה אשכרה עשו משהו עם התוכן שלה - ויש להניח שחלק ניכר מהם קורא אותו רק כדי ללעוג לו - כפי שקורה להרבה פוליטיקאים ישראלים שמתגאים בנוכחותם בפייסבוק.

חיפוש? זה לא מרכז היקום

גוגל, מצאו כמה גולשים, כמעט שלא מקדישה מקום לתוצאות חיפוש באתר שלה. תוצאות החיפוש עצמן תופסות 13% ממנו. 29% מהעמוד הולך על מודעות, 14% על בר הניווט של גוגל, ושבעה אחוזים על מפות גוגל. כל השאר הוא נדל"ן לבן.

השבוע ניתקה יאהו את מנוע החיפוש הישן Alta Vista ממכונות ההנשמה שאליו היה מחובר. אין לי געגועים, הוא היה די גרוע (במיוחד בשנותיו האחרונות). אבל הוא היה חלק מעולם ישן וקצת יותר נקי הרשת: עולם שעדיין היה מחובר לשורשים של מקימי הרשת, שורשים שלא היו מסחריים.

אלטה ויסטה, מנוחתו עדן. געגועים לזמנים פשוטים יותר ברשת

אלטה ויסטה ניסה (לא כל כך הצליח, אבל ניסה) לתת לכם שירות בלי לדרוש כמעט כלום בתמורה. אתם לחצתם על Search והוא הציג תוצאות. לא היתה עסקת פאוסט מהסוג שהתרגלנו לעשות; עסקת "אנחנו נקבל שירות, לא נשלם עליו, ובתמורה נעביר אליכם את המידע שלנו, כדי שתוכלו לפתות אותנו בפרסומות". הרשת הישנה (הפקה, מוזיקת "עמוד האש" עכשיו, בבקשה) פשוט נתנה לך דברים. לכמה דקות קצרות, היו ארוחות חינם.

אך לא עוד: 29% מהעמוד של גוגל מכוסה במודעות. היא צריכה לחיות ממשהו, אני מניח, ועל כל פנים היא פחות גרועה מפייסבוק. הבעיה היא שהדיל שאנחנו עושים. הוא מספק לנו תוצאת חיפוש שנשכחת ומתפוגגת תוך דקות תמורת מידע שייאסף עלינו ויישמר למשך שנים. הדיל הזה מעולם לא הוסבר לנו בצורה מפורשת. היינו צריכים ללמוד עליו לאט, מפיסות מידע מפוזרות. ואת אלה קיבלנו אחרי שכבר התמכרנו.

אמאל'ה, אור יום

החומר המחטא והנפלא הזה פורץ עכשיו למרתפי ה-NSA, וזה שורף. הו, כמה שזה שורף. לא עובר יום מבלי שעוד מידע נחשף על הסוכנות החשאית הזו, ועכשיו אנחנו למדים שככל הנראה, היא גם שתתה בעליצות את הפקסים המוצפנים של האירופים. זה ודאי לא יוסיף לרצון הטוב של האיחוד כלפי ארה"ב. במשך שנים, ה-NSA התרגלה לעבוד בחשאיות מוחלטת, כשמדי פעם היא מבליחה לאור - כמעט תמיד מבחירתה שלה. בדרך כלל, מי שחטף את תשומת הלב השלילית - כמעט תמיד בצדק, בהתחשב בהיסטוריה של סוכנות טום וג'רי הזו - היתה ה-CIA.

מרכז ניטור איומים שמפעילה ה-NSA צילום: איי אף פי

ה-NSA בנתה על שיתוף פעולה עם מדינות אירופיות. גרמניה מרגישה נבגדת במיוחד, ופרסום חדש של הדר שפיגל שפך עוד שמן על המדורה: הסוכנות (על פי מסמכי סנודן) שותה כחצי מיליארד תשדורות גרמניות מכל סוג מדי חודש. זה היה כחלק מעסקה עם שירותי הביון האחרים: כמעט כל מדינה אוסרת על שירות הביון שלה לרגל אחרי אזרחיה. זה בסדר - ה-NSA תרגל אחריהם, בתנאי שהם ירגלו אחרי אזרחים אמריקאים.

אבל יש מדינות שלא כפופות לריגול של ה-NSA. אלו הן בריטניה, קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה. מה משותף לכולן? שהן מדינות דוברות אנגלית. פתאום, השדים הישנים של שנות החמישים והשישים, של החשד האירופי מפני "ברית אטלנטית" של העמים דוברי האנגלית נגד שאר היבשת, צצים שוב. בעלי הברית של ארה"ב במלחמה הקרה יודעים עכשיו שמרגלים אחריהם – ושלחלק ניכר מהריגול אין שום קשר לבטחון לאומי. הם מתחילים לתהות, כפי שתהו כשנחשפו פרשיות Echelon לפני יותר מעשור, כמה מהריגול הזה הוא תעשייתי; מה מקבלות החברות האמריקאיות תמורת שיתוף הפעולה שלהם עם ה-NSA. והחלק הזה של הסיפור הוא כנראה הרעיל ביותר.

קצרצרים

1. לשירות החשאי של ארה"ב, כמו לארגונים מקבילים בעולם, אין חוש הומור. את זה לומד עכשיו על בשרו ליצן כושל משהו, ג'ארוויס בריטון. הלז כתב בטוויטר, פעמיים, על הרצון שלו להרוג את נשיא ארה"ב, ברק אובמה. בפעם הראשונה, הוא הסביר לסוכנים שביקרו אותו שהוא היה שיכור והתנצל. בפעם השניה, הסוכנים לא הסתפקו בזה ועצרו אותו. עכשיו הוא הולך לבחון במשך שנה את תנאי השהות במתקני האירוח של הדוד סם. בריטון לא היחיד: עוד שני לוזרים עומדים לדין על עבירה דומה. חופש הביטוי ברשת? כן, בטח. חכו, חכו שזה יגיע גם אלינו לישראל.

להרוג את הנשיא? מה פתאום, סתם התלוצצתי צילום: איי אף פי

2. אנדרו "וויב" אורנהיימר, נידון ל-41 חודשי מאסר על כך שגילה של-AT&T יש פרצת אבטחה, שלף דרכה פרטי מייל של משתמשי האויפד ואחר כך חשף את הפרצה בפומבי. הלז מערער על העונש שלו באמצעות ה-EFF, ארגון זכויות הגולשים הוותיק. בארגון טענו שלא משנה מה היו התארים שבהם השתמש אורנהיימר לתיאור הפריצה שלו, או מה הוא חשב על AT&T; מה שחשוב הוא ששרתי החברה כללו פרצה חמורה שכל אחד יכל לנצל ושלגמרי במקרה מצא אותה מישהו שאינו גנב מידע.

3. גוגל רידר הפסיק לתפקד שלשום. רוב המשתמשים שלו כבר ברחו מזמן לשירותים אחרים, אבל לרבים מהם נותר טעם רע בפה. צוות המוצר בגוגל פרסם אתמול הודעה אחרונה בבלוג גוגל רידר, שבה הכיר בכך שרבים מהמשתמשים לא אהבו את ההחלטה לסגור את השירות. הצוות גם ציין שאם יש לכם מידע בגוגל רידר, הורידו אותו במהירות; בעוד פחות משבועיים הוא יימחק לצמיתות.

4. חוש ההומור של מתכנתים עולה לפעמים ביוקר לחברות שמעסיקות אותם, במיוחד חברות משחקים. מתכנתים אוהבים לשתול Easter Eggs - בונוסים, מסרים ותכנים חבויים - בתוך המוצר, ולעתים קרובות אלה דברים שלא ראויים לילדים או לקהל פוריטני. חברת Naughty Dog, שמוציאה את משחק אפוקליפסת הזומבים The Last of Us, הופתעה לגלות שמספרי טלפון שהופיעו במשחק על קירות וחפצים הם במציאות מספרי טלפון של שירותי ליווי. זאת, באדיבות האמנים שנשכרו לאיור המשחק.

5. ובנושא דומה, היוצר של קלאסיקת ה-או-אלוהים-אני-רוצה-לשכוח-את-התקופה-ההיא-בחיי, Leisure Suit Larry, שבמרכזו לוזר חרמן שמנסה להשיג את מה שלוזרים חרמנים בד"כ מנסים להשיג, הצליח לגייס בקיקסטארטר ממון כדי להעביר את המשחק מ-1987 ל-2013. הבעייה: אנחנו כבר לא חיים בשנות ה-80 ומה שהיה עובר אז כפוליטיקלי קורקט לא עובר היום. החפצת נשים יכולה לעלות ביוקר לכל ארגון ומוצר. המדור ממתין בעניין לרגע שבו האקרית פמיניסטית זועמת תפיץ את הפרטים של כל מי שרכש את המשחק, שבתורם, יצטרכו לתת הסברים לבנות הזוג שלהם. אה, נכון; אין להם כאלה.