דו"ח טכנולוגי
עושה עסקים עם סין? אם לא תרגל עבורנו, נטרפד לך את האקזיט
ממשלת ארה"ב סחטה חברות תקשורת שעמדו להימכר לארגונים סיניים והכריחה אותן להקים "תא מעקב" שתפקידו למסור לה דיווחים שוטפים, כיצד תשנה המכונית האוטונומית את מבנה העיר והסכנה שבחיבור בין שוטרים ומאגרי מידע
סוס טרויאני, תוצרת ארה"ב
ברכות על האקזיט. ועכשיו, תתחילו לשלוף עבורנו מידע צילום: ניצן סדן
המכונית האוטונומית של גוגל צילום: בלומברג
תעודת זהות חכמה. המידע נשמר במאגר, אך מי שומר על השומרים?
אחת הסיבות שקשה לסמוך על חברות סיניות ושמסוכן להשקיע בהן, היא שהנהלת החברה הרשמית היא לא הנהלת החברה האמיתית. יש מנכ"ל, יש דירקטורים, יש יו"ר – אבל ההחלטות מתקבלות לא בחבר המנהלים אלא בתא המפלגה של החברה. כן, המנכ"ל בדרך כלל חבר בו, אבל ההחלטות של תא המפלגה מקדמות את האינטרסים של המפלגה, לא של החברה והמשקיעים.
עכשיו אנחנו למדים, כחלק משערוריית ה-NSA האחרונה, שממשלת ארה"ב נקטה בתרגיל דומה. מספר חברות טלקום אמריקאיות שנמכרו לחברות אסייאתיות מצאו יום אחד את "צוות הטלקום" של משרד המשפטים נוקש על דלתם. הוא הורכב מעוכרי דין של ה-FBI ושל משרד המשפטים, והיתה לו דרישה חד משמעית: דלת אחורית לכל המידע של החברה.
ברכות על האקזיט. ועכשיו, תתחילו לשלוף עבורנו מידע צילום: ניצן סדן כל החברות הללו נדרשו להקים "מרכז מבצעים רשתי", שיהיה זמין לפקידי הממשלה אחרי התראה של 30 דקות. המקום חייב להיות על אדמת ארה"ב, והוא צריך להיות מאויש על ידי עובדי החברה שעברו סיווג בטחוני על ידי ממשלת ארה"ב ושמדווחים לה על פעילות החברה (ולא למנהלי החברה, חלילה). מה עוד עושה מרכז המבצעים? מעביר מידע על לקוחות החברה לידי הממשלה.
ולמה שהחברות יסכימו להסכם איום כזה? פשוט מאוד: לנציבות התקשורת הפדרלית (FCC) יש סמכות לעכב או למנוע עסקאות בתחום הכבלים. רוצים שנאשר את המכירה שלכם לאיזו חברה מסינגפור? כדאי שתסכימו לקבל את המרגלים שלנו לתוך החברה שלכם (ותשלמו להם משכורת). במידת הצורך, ה-FCC עיכבה אישורי עסקאות כאלה במשך חודשים.
כל זה, כמובן, נעשה בשם ההגנה על הבטחון הלאומי – אולי התירוץ השחוק ביותר בהיסטוריה האנושית. כך מצליחה ה-NSA להתחבר ישירות לכבלי הפס הרחב שמעבירים את כל המידע. ה-NSA אמורה למצוא מחטים בערימות קש, אבל כדי לעשות את זה היא צריכה, קודם כל, את ערימת הקש; וממשלת ארה"ב מפעילה את כל כובד משקלה כדי לספק לה אותו.
השאלה המתבקשת היא האם מעכשיו יתחילו להתייחס לכל חברת תקשורת אמריקאית, מהחברות שמייצרות את הציוד ועד חברות הרשת, כאל זרוע של המודיעין האמריקאי. זה מה שצריך לקרות, אבל ההכרה בכך משמעה להכיר בכך שמרגלים אחרינו כל הזמן, שהמפלצת תמיד בעקבותינו. רוב האנשים, במצב כזה, מעדיפים להתעלם מנוכחותה, לשרוק, להעמיד פנים ששום דבר לא קרה ולקוות שהיא לא תשים אליהם לב.
העיר של המכוניות האוטונומיות
גוגל עובדת מזה מספר שנים על פרויקט המכוניות האוטונומיות שלה, והיא כבר מפעילה פרויקט ניסיוני שלהן בנבאדה וקליפורניה. יו"ר החברה, אריק שמידט, מתעקש שזה רעיון שבא זמנו: הוא מזכיר את מספר ההרוגים מתאונות דרכים ואומר שדורות עתידיים לא יבינו איך הסכמנו להקריב כל שנה מספר מפלצתי כזה של בני אדם.
יכול להיות. אני עדיין תוהה מה יקרה כשחוות השרתים של גוגל שיהיו אחראיות להפעלת המכוניות יהפכו למטרה המועדפת על ידי טרוריסטים. על כל פנים, אומרים לנו, המכוניות החדשות ישנו משמעותית את הצורה שבה פועלות ערים.
המכונית האוטונומית של גוגל צילום: בלומברג מקצוע אחד שיתחיל לשקוע כמעט מיד יהיה נהגי המוניות. רוב הזמן, כידוע, המכוניות שלנו לא עושות כלום: הן יושבות ומתבשלות בשמש או בחניון, מחכות שנסיים לעבוד ונשתמש בהן שוב. זה לא יהיה המצב עם מכונית אוטונומית: היא תסיע אותך לעבודה, תוריד אותך, ואז תסע הביתה כדי לקחת את האשה והילדים לבית הספר ולעבודה שלה. אחר כך יהיה לה קצת זמן פנוי, אז למה לא להשתמש בו כדי להסיע אנשים ולקבל תשלום?
הערים, אומרים לנו, יתחילו להשתנות. הן יהיו צרות יותר, משום שלא יהיה צורך בכל כך הרבה מקום חניה. שוב, יכול להיות. מותר להניח שבעשר השנים הראשונות לקיומן המסחרי של מכוניות אוטנומיות הן עדיין יהיו מיעוט זניח. רוב כלי הרכב עדיין יופעלו על ידי בני אדם, והערים יצטרכו להתחשב ברוב הגדול של האוכלוסיה שעוד לא קפץ קדימה. גם אחר כך, ערים נוטות להתרחב ולא להצטמצם. יתר על כן, את אותה ההבטחה שמעו אבותינו כשהתחילו לעבור משימוש בסוסים למכוניות – הכבישים יהיו פנויים יותר. אנחנו יודעים איך זה נגמר.
מה שכן, חיפוש חניה עשוי להיות קצר משמעותית יותר: המכונית שלך פשוט תוריד אותך ותסע הלאה, בתקווה שאיזה שודד לא יחכה לה בצומת הקרובה. ההערכות הן שהמין האנושי מבזבז 1.6 מיליארד ק"מ של נהיגה מדי שנה בחיפוש חניה. ורובו אפילו לא גר בתל אביב.
איך מזהים שוטר ישר?
הוא נשאר משוחד. הבדיחה הזו עתיקה למדי ובכל זאת, נכונה למדי ביותר מדי מקומות. "מי ישמור על השומרים" היא הביקורת העתיקה ביותר בתחום, שהפנה אריסטו כלפי תכנית המדינה הטוטליטרית של אפלטון. שוטרים, בהרבה מקרים, הם החוליה החלשה ביותר בשרשרת: הם נשחקם מהר יחסית (הג'וב שלהם הוא אחד הקשים ביותר שבנמצא), הם מקבלים בדרך כלל משכורת נמוכה למדי, והם מסתובבים יותר מדי עם פושעים. רק לפני ארבעה עשורים, כתב דיוויד סיימון ב-Homicide המעולה שלו, משטרת בולטימור התגאתה בכך שהיא הכנופיה המסוכנת ביותר בסביבה.
מזה כמה שנים, שוטרים מצאו דרך חדשה לעשות כסף לא ישר: גישה למאגרי מידע. מתוקף תפקידם, הם מקבלים גישה למאגרים רגישים במיוחד. במקרה פסיכוטי במיוחד, שוטר ניו יורקי - למשטרת ניו יורק יש היסטוריה מפוארת של שחיתות - הורשע בכך שהשתמש במאגר הפשע הלאומי כדי לעקוב אחרי נשים במטרה לחטוף, לרצוח ולאכול אותן.
תעודת זהות חכמה. המידע נשמר במאגר, אך מי שומר על השומרים? ברוב המקרים, המטרה של שוטרים שמנצלים לרעה את מאגרי המידע ביזארית פחות: למידע הזה יש קונים. לעתים, הם פושעים מן השורה; לעתים הם אנשי עסקים שצריכים קצת מידע מפליל על יריב. השוטרים מקבלים שוב ושוב אזהרות על כך ששימוש פסול במאגרי המידע יוביל לתוצאות קשות – קנסות, פיטורין, העמדה לדין. ועדיין, המסקנה הכללית היא שזה לא עוזר, כי הפיתוי גדול מדי.
שוטרי ישראל מקבלים שכר מחפיר. מחקר שפורסם לאחרונה בכלי התקשורת מצא שרוב אזרחי ישראל לא בוטחים בהם. ובקרוב הם יוכלו לשים את טלפיהם על המאגר הביומטרי. כיף.
קצרצרים
1. מר כריס בארט הלך כשגוגל גלאס לראשו ברחובות ניו ג'רזי כששמע על כמה גברים שהולכים מכות. כשהגיע למקום, הוא ראה את המשטרה מסלקת מהמקום את אחד הגברים כעצור. בארט אמר בהתלהבות שמדובר בצעד גדול לעיתונאות אזרחית, ושבעתיד נוכל לראות גם מקרי רצח. אני כבר מרגיש יותר טוב. בארט, כמה הערות, ברשותך: אם אתה רוצה שזו תהיה עיתונאות ולא מציצנות, נסה לפחות לברר מי נעצר, על מה, ומה קרה אחר כך. גם אז, "גבר נעצר כי הלך מכות" לא בדיוק יביא לך פוליצר. עכשיו יש לנו מישהו, כנראה שיכור, שהפרצוף שלו מופץ בשלל כלי תקשורת. פעם היו שוכחים מזה, בצדק, תוך שבוע. לא עוד.
2. אדוארד סנודן ממשיך לגרום מבוכה לכל המעורבים בפרשת PRISM: חשיפה של "דר שפיגל", במאמר שנכתב לפני שמרקל נזפה בארה"ב על הריגול שלה (היא אמרה ש"אנחנו כבר לא במלחמה הקרה") מעידה על כך שהמודיעין הגרמני עובד יד ביד עם ה-NSA. לדברי סנודן, "סוכנויות אחרות לא שואלות אותנו איך קיבלנו את המידע שלנו, ואנחנו לא שואלים אותן. כך הן יכולות להגן על הפוליטיקאים הבכירים שלהן מתגובת הציבור במקרה שתתגלה עד כמה עמוקה הפגיעה בפרטיות האנשים ברחבי העולם". ברפובליקה מסוימת במזרח הים התיכון, הפוליטיקאים מעדיפים לא לדעת.
3. סנודן סיפר ל"דר שפיגל" גם שנוזקת העל סטוקסנט, אותה תוכנת תקיפה שפעלה עוד ב-2005 וגרמה נזקים לפרויקט הגרעין האיראני כמה שנים לאחר מכן - פותחה בשיתוף עם ישראל. סנודן אמר כי דווקא ה-NSA - ולא ה-CIA - היתה הסוכנות שמימנה והובילה את הפרויקט.
3. סינגפור, לא בדיוק מדינה דמוקרטית, מהדקת את אחיזתה בכלי התקשורת שלה: כל אתר שיש לו יותר מ-50,000 משתמשים יחודיים בחודש יצטרך לקבל רשיון מהממשלה. כדי לקבל את הרשיון, הם יצטרכו להפקיד ערבות של כ-40,000 דולר כדי להבטיח שהם יתנהגו יפה, ולהתחייב להסיר תוך 24 שעות כל ידיעה חדשותית שתעצבן את הממשלה. שורה של חברות טכנולוגיה הביעו את מחאתן, ביניהן פייסבוק - החברה שמצנזרת אותך אוטומטית אם מספיק אנשים מתלוננים, עם בדיקה של 30 שניות ובלי שתוכל להגן על עצמך. פתאום היא הופכת למגינת זכות הביטוי.
4. גנב טמבל (באמריקאית יש ביטוי נהדר לאנשים כאלה, dim bulb, נורה מעומעמת) פרץ לחברה שמתמחה במצלמות במעגל סגור, וגנב משם סולמות בשווי 300 דולר. אתם יכולים לנחש, מעצם העובדה שהידיעה נמצאת כאן, מה קרה הלאה. כן, האידיוט הסתכל ישירות לתוך מצלמות האבטחה. אחחח, דארוויניזם בפעולה.
- להרשמה לניוזלטר דו"ח טכנולוגי
(תיבה שישית)
