פרשנות
אירופה נמחקת מגוגל
פסיקת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, שמחייבת את גוגל להסיר ממנוע החיפוש מידע אישי של משתמשים שידרשו זאת, מנסה להתמודד עם אחת מסוגיות הפרטיות המורכבות של הרשת. תומכי המהלך טוענים שאין סיבה שתמונות שכרות של צעירים ילוו אותם לנצח, אך מתנגדיו רואים בו פתח לשכתוב ההיסטוריה שינוצל בידי גורמים שונים
ב-2010 עשה מריו קוסטחה גונזלס מה שגולשים רבים נוהגים לעשות מדי פעם: חיפש את עצמו בגוגל. ציפתה לו הפתעה לא נעימה אחד הקישורים הוביל למודעת עיתון ישנה מ-1998, שנסרקה והועלתה לרשת, שמסופר בה על מכירה פומבית שתיערך כדי לכסות את חובותיו של האזרח הספרדי.
- לפי בג"ץ, אין שום חובה להסיר פרטים מביכים עליכם מחיפושי גוגל
- הזכות לפרטיות ניצחה את זכות הציבור לדעת
- הגולש הישראלי חרד לפרטיותו - אך לא עושה דבר כדי לשמור עליה
החוב הישן שולם ונמחק מזמן, אבל בגוגל הוא עדיין חי וקיים, ויישאר שם לנצח כאות קלון שכל אדם - מעסיק פוטנציאלי, מכר אקראי, שכן סקרן - יכול לראות בחיפוש זריז אחר שמו של גונזלס.
גונזלס פנה אז לגוגל בבקשה פשוטה: הסירו את המידע האישי והלא רלוונטי הזה מתוצאות החיפוש שלכם. סירובה של ענקית החיפוש לעשות כן הוביל למאבק משפטי ארוך שנים, שביום שלישי הגיע לסיומו בפסיקה תקדימית של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, המוסד המשפטי העליון באיחוד. הפסיקה, בפשטות, מחייבת את גוגל להיענות לבקשה להסיר קישורים המכילים מידע אישי שכבר אינו רלבנטי, גם אם נכון. ובמילים אחרות: לכולנו יש הזכות להישכח או לפחות הזכות שאירועים מביכים מעברנו לא ירדפו אחרינו עד יום מותנו ואף מעבר לכך.
הפרטים המביכים יופיעו לעיני כל אחד. חיפוש בגוגל
פסיקה זו מסמלת שינוי חשוב בתנועת המטוטלת בטווח שבין חופש הביטוי לזכות לפרטיות, ומוסדות האיחוד האירופי שבים ומבססים באמצעותה את מעמדם כחוד החנית של שמירה על פרטיות. היא מחייבת את גוגל וכל מנוע חיפוש אחר רק בכל הנוגע לבקשות שמתקבלות מאזרחי האיחוד האירופי, ולדברי כמה פרשנים, ייתכן שרק לתוצאות שמוצגות בחיפושים שמבוצעים בתוך גבולות האיחוד. הפסיקה לא נכנסת לתוקף מיד, אלא מאפשרת לבתי משפט רלבנטיים במדינות השונות לפסוק בסוגיה ולהגדיר בפירוט את התנאים שבהם ניתן למחוק מידע אישי - סוגיה שבית הדין לצדק לא התעמק בה. תושבי מדינות שאינן חברות באיחוד ייאלצו בינתיים להמשיך ולהתמודד עם העבר המביך שלהם.
ההחלטה אם מדובר במידע רגיש שיש להסירו תתקבל בהתאם לצו הגנת המידע של האיחוד האירופי ותלויה "בטבע המידע המדובר וברגישותו לחייו הפרטיים של האנשים ובעניין שיש לציבור בקבלת המידע, עניין שיכול להשתנות". גוגל תחויב להסיר את המידע "אלא אם כן יש סיבות פרטניות, כמו התפקיד שהיה לאדם בחיים הציבוריים, שמצדיקות עניין ציבורי בגישה למידע".
קל יותר ללמוד על עברכם צילום: Shutterstock
מרוויחים מפגיעה בפרטיות
סוגיית הפרטיות והזכות להישכח אינה נושא חדש, וגולשים מתמודדים עמה כמעט מיום הפיכתו של האינטרנט למוצר צריכה המוני. ואולם, בשנים האחרונות, עם פריחת הרשתות החברתיות והזינוק בכמות המידע האישי הזמין ברשת, הפך הנושא לבוער במיוחד. מהצד האחד של הסוגיה עומדים ארגוני הגנת פרטיות וזכויות גולשים, וכמובן משתמשים רבים, שרואים בלב כבד כיצד היכולת להישאר אנונימי או להימנע מחשיפת פרטי מידע מביכים לכלל העולם הולכת ונשחקת.
מהצד השני של המתרס ניצבות החברות המסחריו, שככל שהפרטיות של המשתמשים נשחקת כך גדלה יכולתן לייצר רווחים. יו"ר גוגל אריק שמידט הצהיר בעבר כי פרטיות מיועדת רק לפושעים, והעריך שבעתיד יהיו חוקים שיאפשרו לאזרחים שהגיעו לבגרות לשנות אוטומטית את שמם כדי להתנתק מהשגיאות המביכות של נעוריהם. מייסד ומנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג הצהיר שהוא סבור שהנורמות החברתיות השתנו ואנשים מרגישים יותר בנוח לשתף מידע אישי.
ואולם, החלטת בית הדין מבהירה בחדות שלאנשים יש זכות לפרטיות בחיי היומיום שלהם ושלמידע זה או אחר, נכון ככל שיהיה, אין זכות קיום נצחית. “יותר ויותר משתמשי אינטרנט כמהים לפרטיות ולשכחה מהימים הטרום־דיגיטליים", אמר בהקשר זה ל"ניו יורק טיימס" פרופ' ויקטור מאייר-שונברגר ממכון האינטרנט של אוקספורד. “צעירים לא רוצים שתמונות שכרות שלהם ילוו אותם ב־30 השנים הבאות. האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו ביטלנו לגמרי את השכחה?”.
מן העבר השני ניצבים חברות הטכנולוגיה והארגונים שמייצגים אותן. במהלך המשפט טענה גוגל שהיא לא שולטת במידע האישי, אלא רק מקשרת למידע שכבר זמין בצורה חופשית וחוקית ברשת, ושאסור לחייב אותה לשמש כצנזור. מדובר בקו הגנה מיתמם, שכן החברה משמשת כצנזורית בפועל בהיבטים רבים ולא מהססת להוריד קישורים לתכנים שמפרים זכויות יוצרים. גוגל כינתה את ההחלטה עצמה "מאכזבת" והוסיפה שהיא מנתחת את השלכותיה.
ארגון הגג האירופי Computer and Communications Industry Association, שהוא גוף משפטי שמייצג בין השאר את גוגל עצמה וכן את פייסבוק ומיקרוסופט, תקף גם הוא את הפסיקה וטען שהיא פותחת פתח לצנזורה פרטית בקנה מידה גדול: “אף שהפסיקה אמורה לספק הגנה, אנו חוששים שפוליטיקאים או גורמים אחרים יכולים לנצל אותה כדי להסתיר משהו". לחשש זה שותפים גם ארגונים לא מסחריים, כמו ארגון זכויות האזרח הבריטי Big Brother Watch, שהתריע שההחלטה יכולה לשמש גורמים שונים לשכתוב ההיסטוריה של עצמם.
הפסיקה לא מפרטת את התנאים שבהם ניתן יהיה להסיר מידע וגם לא מגדירה בצורה מספקת את ההבדלים בין אדם פרטי לאיש ציבור, שלפי ההחלטה זכאי להגנות פחותות, וסוגיות אלה ייקבעו באופן פרטני בידי הגופים הרלבנטיים במדינות האיחוד השונות. ואולם, עצם ההחלטה מעלה ללא ספק שאלות מהותיות שעוד יידרשו להכרעה על הקו שבין הזכות לפרטיות לזכות הציבור לדעת.
פסיקה שדורשת הבהרות
לגונזלס עומדת לכאורה הזכות לפתוח דף נקי בלי שחובות העבר ירדפו אותו. אבל מה אם אדם זה או אחר שוקל להלוות לו כסף או להיכנס איתו לשותפות? האם אין לו הזכות לדעת שלגונזלס היו בעבר קשיים כספיים ולשלב את הפרט הזה במכלול שיקוליו?
סוגיה חשובה נוספת היא עבירות פליליות שנעשו בעבר. סוגי עבירות מסוימות, למשל עבירות מין כלפי ילדים, בוודאי לא יזכו לנהלים שמאפשרים להעלימן לנוכח הקונצנזוס הקיים בנוגע אליהן, וגם עבירות חמורות כמו רצח או אונס יהיה בוודאי קשה מאוד להעלים. אבל מה עם התחום האפור יותר של פשעים ועבירות קלות? האם זכותו של אדם שלפני עשורים הורשע בכמה מקרי גניבה להשתקם חשובה מזכותה של מעסיקה פוטנציאלית השוקלת לשכור אותו כעוזר בית להימנע מלהכניס גנב מורשע לביתה?
ההחלטה העקרונית והחשובה של בית הדין האירופי צפויה עתה להיפרט לפרוטות בניסיון למצוא את האיזון המדויק בין הזכות להישכח, זכות הציבור לדעת וחופש המידע. במובן זה הפסיקה היא לא סוף פסוק, אלא רק נקודת המוצא לדיון רחב וארוך שילווה אותנו עוד שנים.
