סירי, היכן כדאי לי להחביא גופה?

הטלפון חכם. ואתם?

המדור עוסק בסמארטפונים מאז שהם צצו על המפה בעשור הקודם: אז כתבות דיברו בזהירות על התופעה העולה שלהם. כיום, רוב הסלולרים במדינות המערב הם שחנבונים. הטלפונים הולכים ומשתפרים ולפעמים נראה שהם חכמים יותר מהמשתמשים שלהם. קחו לדוגמה את מר פרדו בראבו. הוא רצח את שותפו לדירה כריסטיאן אגייר, נלכד ונשפט. בעוד עורכי הדין שלו מחייכים בנחת, שלף הפרקליט שמנגד ראייה מהסרטים: זמן קצר לאחר הרצח שאל בראבו את סירי היכן כדאי להחביא גופה. סירי ענתה "ביצות, מאגרי מים, מפעלי פלדה או מזבלות". חיטוט נוסף באייפונו של הנתבע הראה שהוא השתמש באפליקציית הפנס יותר מ-40 דקות זמן קצר לאחר הטיפ שקיבל מסירי.

שותפה לדבר עבירה? סירי

אז כן, כנראה שגם מחשבון קסיו יהיה חכם יותר מסניור בראבו. אבל כל הטלפונים האחרים פשוט אינם חכמים מספיק. סמארטפונים הפכו למרכז סליקת המידע של החיים שלנו, אבל הם לא טובים בארגון המידע הזה. הטלפון שלכם יודע איפה אתם ומה אתם עושים, לפי הרגלי השימוש ולוח המשימות שלכם. אז למה הוא צריך לשלוח באמצע דייט הודעה על פגישה בעבודה? למה הוא לא מסוגל להבחין בין סדרי עדיפויות ומתעקש להציג עדכוני מסיקרט לפני עדכונים מהבוס או מהילדים שלכם? 

ולמה-הו-למה קורא לכם הטלפון לעדכן אפליקציה שלא השתמשתם בה חודשים? הבעיה, כמובן, היא שכדי שהמכשיר יגבש את כל המידע הזה וגם יבין אותו, הוא יצטרך עוד הרבה יותר מידע וכוח עיבוד. אותו מידע ישרת נאמנה את המפרסמים, סוכנויות המודיעין וכל גורם אחר שנוהג לחטט בחיים שלכם. כשזה יקרה תוכל סירי להגיע לעבריין המטומטם הבא "אני מבינה שרצחת מישהו. לחץ כאן הפנייה לעורך דין שמתאים לתקציב שלך, אני אודיע בינתיים למשטרה". 

ואתה תוכל להוסיף שורה משלך

הידיעה על התאבדותו של רובין וויליאמס הובילה לגל של אבל ברשת. פעם, היינו מתכנסים מסביב לטלוויזיה והאבל היה פסיבי; עכשיו כל אדם יכול להגיב על האירוע והאבל הופך לאירוע אקטיבי יותר. הרשת הוצפה באבלים שציינו את הרגעים הזכורים עליהם מהקריירה של וויליאמס. 

זה קצת משונה - הרי אבל לא אמור להיות על המתאבל; הוא אמור לסוב סביב הקורבן שאיננו. כל רגעי ה"אני זוכר" האלה נראו במידת מה כמו נסיון לדחוף את הכותב לסיפור שהוא לא חלק ממנו. אבל, בסופו של דבר, המתים אינם זוכרים דבר. רק החיים זוכרים והזכרון שלהם הוא תמיד נסיון התמודדות עם אובדן של אדם חשוב (אדם שלא חשוב לך, לא ייזכר) ועם האימה בידיעה שיום אחד, גם אתה תמות. ואולי הכתיבה היא נסיון לקבע את הרגע: כשישאלו אותך, אם ישאלו, מה עשית כשרובין וויליאמס מת, אתה תזכור מה כתבת.

רובין וויליאמס צילום: איי פי

וכמובן, היו החלאות. בתו של וויליאמס, זלדה, הודיעה שהיא עוזבת את טוויטר אחרי שכמה נבלות הציקו לה שם. חלק מהם חשבו שזה יהיה מצחיק לשלוח לה תמונה שעובדה בפוטושופ של גופת אביה. נאחל להם דריסה איטית על ידי קרנף. והיו, כמובן, היודו-נוצרים שיצאו נגד הרעיון של התאבדות. 

ואולי זה לקח נוסף, שאולי יילמד סוף סוף: שדכאון היא מחלה אמיתית, אולי אחת הקטלניות בהיסטוריה של האנושות, מחלה שגורמת לאנשים להרוג את עצמם. היא יכולה לפגוע בכל אחד, גם אם הוא מצחיק או עשיר. והיא צריכה לקבל את מלוא תשומת הלב של הממסד הרפואי שלנו.  

הפתרון לבריונות: חסימה כוללת

טוויטר היא כלי עזר לבריונות המקוונת בשנים האחרונות. מקרה מובהק היה ההסתערות של בהמות שקשורות לאנונימוס על פעילות פמיניסטיות בבריטניה, התנפלות שהגיעה לשיאה באיומי אונס ורצח הן על הפעילות והן על חברת פרלמנט שתמכה בהן. התגובה של טוויטר לפרשה היתה איטית, מהוססת ולא יעילה. המשטרה לכדה כמה מהנבלות בסופו של דבר, אבל הדגש כאן הוא על "בסופו של דבר". קמפיין אחר של בריונות פורצ'ן שמשך תשומת לב היתה ההסתננות ארוכת הטווח לקבוצת פמיניסטיות שחורות, במטרה לשבור אותה מבפנים על ידי תמיכה פתאומית בשובניזם ועליונות לבנה.

לא נלחמת בבריונות. טוויטר צילום: אי פי איי

הליך החסימה של טוויטר ספג הרבה מאד ביקורת. החברה מגיבה לאט, כשהיא מגיבה בכלל, ואתה לא יכול להביא ציוצים שנמחקו, או צילומי מסך שלהם, כראיה. התוצאה היא נצחונות של הבריונים. הח"מ היה תחת התקפה של טרולי הסברה ימניים במהלך המלחמה האחרונה. הם לא היו מתוחכמים במיוחד והעובדה שהם היו sock puppets היתה ברורה למדי: שם מפוברק בעליל, אפס עוקבים, הצטרפות לטוויטר מיד אחרי שהתחיל מבצע "צוק איתן", מעקב רק אחרי גופי הסברה, ציוצים רק על המלחמה ורק בכיוון אחד. הפתרון היה פשוט למדי - חסימה של טרול אחרי טרול. אבל זה היה מייגע. חסמתי עשרות מהם, אבל לא לפני שהם זיהמו את הפיד שלי.

בבוינג בוינג מציעים פתרון לבעיה: אפליקציות יעודיות, של צד שלישי, שהמטרה שלהן תהיה לזהות טרולים ולחסום אותם. המשתמשים באפליקציה - יש כמה מהן בתכנון - יעניקו למנהלים שלה סמכות לחסום צייצנים שנתפסים בעיניהם כטרולים ומי שיימחק על ידם, לא יטריד כלל את המשתמשים.

זה פתרון בעייתי, כי בפועל הוא מעניק לאדם אחר סמכות לצנזר לך את הפיד והאדם הזה עשוי לשגות כמו כל אדם אחר. אבל הוא עדיף מהמצב הנוכחי, של טרולים שמשתוללים ללא מעצורים.

קצרצרים

1. אפל הורתה לספקים שלה להפסיק להשתמש בשני חומרים רעילים במיוחד, ביניהם n-hexane הידוע לשמצה, שגרם במקרים לא מעטים לעיוורון בקרב עובדים. הח"מ מסרב להתרשם ממהלך היח"צ הזה: הוא זוכר איך אפל ניסתה לפני כמה שנים להתחמק מהשערוריה שפרצה כשהסתבר ששימוש ב-n-hexane גורם לפגיעה עצבית. באותו הזמן, אמרה אפל שאי אפשר שלא להשתמש בחומר הזה. זאת, תוך התעלמות מהעובדה שנוקיה וחברות אחרות אסרו על שימוש בו שנים לפני שמישהו ידע מה זה אייפון. 

מנכ"ל אפל, טים קוק צילום: בלומברג

2. מנהל התרופות של ארה"ב רואה בעין רעה מנהג פרסומי עקום של חברות תרופות: אף שהן לא מעיזות כבר לשווק טענות שקריות על המוצרים שלהן, אחרי ששילמו את המחיר, שתי חברות קיבלו אזהרה על כך שעשו לייקים לטענות חיוביות אך שקריות על המוצר שלהן. במנהל התרופות רואים בכך, בצדק, סוג של חסות לשקרים. המשך יבוא. 

3. זוכרים איך לפני שנתיים, קרסה פתאום הרשת הסורית? ההנחה אז היתה שמשטר אסד הוא זה שהפיל אותה, אחרי שגמר להוציא ממנה כל מה שהוא צריך - קרי, פרטים של מתנגדי המשטר. כעת, עם זאת, טוען אדוארד סנודן שהאחראים לקריסה הזו לא היו אנשי אסד, אלא דווקא אנשי ה-NSA: נסיון להשתלט על ראוטר שמחבר את סוריה לשאר הרשת, במגמה לקרוא את כל המייל שעובר דרכו, נכשל; הראוטר עבר למצב בלטה; וסוריה נותקה מהרשת. מטבע הדברים, מאחר ומדובר במהלך שהוא לפחות ריגול חמור, אבל מגרד גם את הגבול של פעולה מלחמתית, אין אישור רשמי מארה"ב לכך.