בעקבות הזמן הפנוי: גוגל תמלא לך חורים בלו"ז

השעה 12:47. דבר עם בת הזוג שלך

אחד הפיצ'רים היותר מועילים של גוגל הוא לוח השנה שלה. השירות הטורדני הזה מסתנכרן עם כל אפליקציה כמעט. תוך שניות אתה רואה כל השבוע שלך ויודע איפה יש לך חלון ואיפה לא, ויכול גם לשנות אותו בהתאם. הכרתי את גוגל קלנדר ב-2006 וזו היתה אהבה במבט ראשון (הכותב מנהל יחסי אהבה-שנאה עם הכאוס ומכיר בצורך לבלום אותו כדי לשרוד, אשר על כן הוא מנסה לארגן את הזמן, תוך שהוא מודע לכך שמדובר בניסיון חסר תוחלת שסופו כליון, שכן חולות הזמן יקברו את כולנו ולא יותירו מאיתנו אפילו שם, אך מדחיק ידיעה זו לצרכי קיום).

גוגל אומרת לנו שהחל מהיום, לוח השנה שלה יתחיל להציע לך מה לעשות עם המלבנים הלבנים. כלומר, אתה תגיד לו מה אתה רוצה לעשות – להשתפר בחיים, לדבר עם בת הזוג, לצאת להליכות, לא לעשות כלום – והוא ימצא עבורך את הרבע השעה המתאימה לזה בין פגישה לפגישה.

הרעיון טוב. על כל פנים, הוא מגיע מכוונות טובות. אבל הדרך לגיהינום וכו'. גוגל תמיד שואפת להיות יעילה יותר, לעזור לך להיות יעיל יותר. הנה, מצאנו לך 22 דקות! היה ספונטני!

ו"יעילות", כמובן, היא שם קוד למשהו אחר. היא מתייחסת להתנהלות יעילה מול עולם שעושה כמיטב יכולתו לכמת אותך למוצר. אתה סך השעות שבהן אתה יצרני, וסך הכסף כשאתה מוציא כדי להטביע את זכר השעות האלה. אז בוא נעשה את זה טיפה יותר יעיל. אנחנו יכולים להדק את גלגלי השיניים שלך טיפה יותר. אתה רק צריך להעביר לנו עוד קצת שליטה. כי בוא נודה בזה, אתה לא טוב בזה בעצמך.

אז מה אתה אומר?

עכשיו זה מדעי

כל מי שרוצה לדעת יודע שהרשת היא מקום לא סובלני לנשים. אבל עכשיו הגיע "הגרדיאן" הבריטי ושם על זה חותמת מדעית.

לפני עשור ומשהו החלו עיתונים מקוונים לאפשר תגובות בסוף המאמר. המטרה היא כמובן כלכלית: אדם שכותב תגובה יחזור לידיעה כדי לראות האם התגובה שלו אושרה, ויחזור עוד פעם ועוד פעם כדי לראות אם מישהו הגיב לו. אם יקרה האושר הקטן הזה, הוא יחזור שוב, כדי להגיב למגיב; זה האחרון נמצא באותה לולאה, וגם הוא יחזור. אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה: נוצרה קהילה של מגיבים בתחתית המאמרים.

מי נתך לך מקלדת צילום: shutterstock

זו "קהילה" מוגבלת למדי, בערך במידה שתרבית חיידקים היא "קהילה", אבל זה נוצר, זה נתפס כסוג של חופש ביטוי, ואף אחד לא רוצה להיות הראשון שמוריד את זה, כי ישמיצו אותו נורא ברשת.

אז "הגרדיאן" אמר לעצמו, המממ, יש לנו בערך 15 שנים של תגובות. 70 מיליון מהן. זה מדיד. בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה. יש לציין שמספר התגובות לפני 2006 היה נמוך מאד – רק 22 אלף – אבל מאז המספר שלהן צמח כמו ספקולציות על העונה הקרובה של משחקי הכס.

"הגרדיאן" הוא עיתון שמודע לפריבילגיות שלו, אז הוא מיהר לציין שרוב הכותבים במדור הדעות שלו הם גברים לבנים, פטריארכיה בלעז. אבל מתוך עשרת הכותבים הקבועים שלו שקיבלו את המספר הגדול ביותר של הודעות נאצה והטרלה, 8 היו נשים ושניים היו גברים שחורים. שתיים מן הנשים היו גאות, כמו גם אחד הגברים. מבין 8 הנשים, אחת היא מוסלמית, השנייה יהודיה.

עכשיו, עשרת הכותבים שקיבלו הכי פחות השמצות? ניחשתם נכון. כולם גברים.

יתר על כן, מאמרים שנכתבו על ידי נשים זכו גם בכבוד המפוקפק של יותר תגובות מחוקות, כלומר תגובות שהעורכים של "הגרדיאן" הגיעו למסקנה שהן לא ראויות ויש להעלות אותן על המוקד, בהיעדר המצער של האפשרות להעלאת כותבן על המוקד. מאז שנת 2010, מצא המחקר, מאמרים שנכתבו על ידי נשים זכו שיטתית למספר גדול יותר של תגובות עוינות.

אבחון, כידוע, הוא השלב הראשון של התמודדות. הבעיה היא שלא ברור אם למישהו יש מושג מה צריך להיות השלב השני.

היכונו להגעת הבוטים

מארק צוקרברג מביט הלאה, אל העתיד. העתיד שלו הוא הזוועה שלנו, והעתיד שלו מאוכלס בצ'טבוטים.

אלוהים יודעת מאיפה הגיעה המגפה הזו, ויש לקוות שהיא תלך בדרכן של תופעות אחרות כמו חדשות מקומיות (זוכרים אותן?) או הנה-המייל-שלך-על-הבוקר-עם-הדילים-שאתה-לא-צריך, או פורסקוור, או אפליקציות אנונימיות. כל אלה היו טעם השבוע במשך איזה שנה, אמרו שהן הדבר הגדול הבא, ואז החלו לדעוך. 

מארק צוקרברג מכריז על ביאת הצ'טבוטים צילום: צילום מסך

העיקרון פשוט: חברות ענק יבנו בוטים, ואלה יקשקשו לך בשכל. כעיקרון הם אמורים לעשות כל מיני דברים, הם אמורים לסייע לך לכתוב מיילים, להזמין טיסות וכו'. ההנחה הלא ברורה היא שאתה תעדיף לבזבז חמש דקות על אינטליגנציה מלאכותית במקום שמונה או עשר דקות בעצמך.

ההנחה הזו לא מובנת מאליה. יש לה שתי הנחות יסוד: שלאנשים תהיה סבלנות כלפי בוטים ושהבוטים אשכרה יהיו טובים במה שהם עושים, כי הגענו לאינטליגנציה מלאכותית. אני מזכיר שלפני שבועיים בערך האינטליגנציה המלאכותית של מיקרוסופט התבררה כחכמה כמו נעל שמצביעה לדונלד טראמפ, ושאין סיבות טובות להניח שדווקא פייסבוק פיצחה את הנושא.

על כל פנים, אם זה יתפוס, צוקרברג רוצה להיות שם כדי לקחת אחוזים. סיבה מספיק טובה לקוות שזה יכשל בגדול.

קצרצרים

1. אחת הסיבות לשים את הכסף שלכם בבנק ולא אצל איזה מנהל קרן עצמאית היא לא רק החשש שהוא יעשה לכם ענבל אור: אחרי הכל, הבנק בטוח יעשה לכם גליה מאור. לא, הסיבה היא הגנה דיגיטלית. בנקים טובים בזה. הם חייבים להיות. הם משקיעים בזה עשרות מיליונים. על כל האקר שאתם שומעים שדפק בנק בבנגלדש, יש אלפי האקרים שמקללים את יומם ואת השעות שהם שרפו על התקפות כושלות על בנקים. מנהלי קרנות עצמאיות, מצד שני, מעדיפים להשקיע בדברים אחרים – ומשטרת אוסטרליה מדווחת בחרדה מסוימת על כך שפעם אחר פעם האקרים מרוקנים את החשבונות שלהם.

2. לפני כחודשיים התנגשו שתי רכבות בבוואריה; 11 בני אדם נהרגו בתאונה ו-85 נוספים נפצעו. אמנם, יחסית להיסטוריה של שירות הרכבות בבוואריה (התחנה המפורסמת ביותר שלו היא בדכאו) זה מספר קטן יחסית, אבל בכל זאת נפתחה חקירה. כעת הודיעו שנהג הרכבת נעצר, משום שהחוקרים הגיעו למסקנה שהוא שיחק משחק מחשב על הסלולר שלו, ותוך כדי כך עשה טעות איתות; מיד לאחר מכן, הוא חייג למספר החירום הלא נכון. השאר היסטוריה. האיש הודה, וכעת הוא צפוי להעמדה לדין על רשלנות קטלנית. אם יורשע, הוא צפוי ללכת לכלא לחמש שנים בלבד. יש להניח שהנהלים על משחקי מחשב בעת העבודה בגרמניה יחודדו בעקבות התקרית.

לחיצה על המקש הלא נכון

3. הנוזקה המאיימת ביותר בסביבה היא נוזקת הכופר: לוזר כלשהו עם קצת כישורי מחשב משתלט על החיים שלך ויחזיר לך את הגישה אליהם רק אחרי שתשלם לו. הסנאט של מדינת קליפורניה העביר אתמול (ג') הצעת חוק שקובעת שמי שתוקף את המחשב שלך באמצעות סוג כזה של נוזקה, יועמד לדין לא על עבירות מחשב רגילות אלא על עבירה מיוחדת שהמשמעות שלה היא סחיטה באמצעות מחשב. למרבה הצער, זה נשמע הרבה יותר כמו הבטחה לציבור אחוז הפאניקה שעושים משהו מאשר מעשה של ממש. רוב ההתקפות מתבצעות מחוץ לארה"ב, והיכולת של משטרת קליפורניה לשלוף מישהו מבלארוס ולהביא אותו לדין על עבירת סחיטה בסנטה קלארה מפוקפקת משהו. נתון מעניין שמגיע עם הידיעה הזו: דופקת כופר דורשת בדרך כלל ביטקוין אחד, שווה ערך כיום ל-420 דולרים, וזה בערך התשלום שמומחה אבטחה דורש לשעת עבודה כדי לטפל בדופקה.

שלם או שתעלם צילום: shutterstock