רצח מתועד שביצעו שוטרים בארה"ב מזעזע את הרשת

ואם לא היה סרטון?

שני חמושים של משטרת לואיזיאנה, בליין סלומוני והאווי לייק, ירו אתמול (ד') למוות באלטון סטרילינג, שעה שזה מכר דיסקים במגרש חניה, פעילות בלתי חוקית אמנם אבל לא כזו שנושאת עונש מוות, ופעילת שסטירלינג עסק בה במשך שנים. זהירות, תמונות קשות.

שוטרים בארה"ב

אם הכל היה פועל כצפוי, לייק וסלומוני היו אומרים שהוא הסתער עליהם ואז לא היתה להם ברירה אלא לירות בו שש פעמים. לרוע מזלם, צצו שני סרטונים שצולמו בסלולר על ידי אנשים שנכחו במקום. בראשון, רואים את שני השוטרים מצמידים את סטירלינג לרצפה, ואז אחד השוטרים מוציא אקדח ויורה בו כשהאקדח צמוד אליו.

כצפוי במקרים כאלה, החמושים טענו אחר כך שהם חשו בסכנה משום שהם חשבו שהאיש שהם הצמידו לרצפה באלימות עומד לירות בהם. אלא שאז צץ הסרטון השני: רואים בו את הרגע האחרון של ההרג, ואז את אחד השוטרים מושך אקדח מכיסו של סטירלינג.

כידוע, נשיאת נשק איננה עבירה בארה"ב. התיקון השני לחוקה עוות על ידי בתי המשפט והם קבעו שחוקים שאוסרים נשיאת אקדחים אינם חוקיים. כלומר, אדם שכל פשעו היה סחר בניגוד לתקנות המקומיות, משהו שנפתר בדרך כלל ברמת הקנס, חוסל על ידי שוטרים.

הוא, כמובן, היה שחור. אילו לא היו שם מצלמות, לא היה שום דיון. הציבור היה מקבל במשיכת כתפיים את הדיווחים השקריים של השוטרים, והיה מתעלם מהעדים ההמומים שהיו מתארים את מה שהם ראו. מאז שיש מצלמות סלולריות, נהיה הרבה יותר מסובך למשטרה לטייח רצח על ידי שוטריה. ולא רק לה. ראו, למשל, את האופן שבו מתנהלת משטרת ישראל מול מפגינים לא אלימים: שימו לב ל"יש כאן צלם."

הסלולר, שמצד אחד מאפשר לכוחות השיטור הרבה יותר מעקב אחרינו, הוא גם כלי דמוקרטי ממדרגה ראשונה: הוא מסוגל לחשוף עוולות ממשלתיות ולהפיץ אותן במהירות. כמובן, כדי שהוא יעבוד, הוא צריך ציבור עם תודעה דמוקרטית. אבל אין לזלזל בו, ויש לו פוטנציאל מהפכני אמיתי.

בבלארוס, בינתיים, חשים את הצד השני שלו.

הצפנה ככלי השרדות

בלארוס היא אחת הדיקטטורות המצחינות ביותר בסביבה; העריץ שלה, אלקסנדר לוקשנקו, אפילו אסר לפני כמה שנים על מחיאת כפיים, כי המתנגדים למשטרו השתמשו בהם כסימן התנגדות.

נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו צילום: אי פי איי

דו"ח חדש של אמנסטי מצביע על כך שהיכולת של מתנגדי המשטר שם לפעול בחופשיות מצטמצמת יותר ויותר. המשטר משתמש בכל כלי המעקב שזמינים בעידן המודרני – הפעם, לא באמצעות חברות דוחות כמו Hacker Team האיטלקית ושותפתה הישראלית Nice, אלא באמצעות תוכנת SORM , שפותחה במקור על ידי הק.ג.ב.

התוצאות דומות: ניטור מלא של מיילים ושיחות טלפון. הפעילים בבלארוס עוברים להצפנה של פחות או יותר הכל, כי מה שלא מוצפן יגרור ביקור של הק.ג.ב. (כן, בבלארוס לא טרחו לשנות את השם של המשטרה החשאית). כרגיל, המשטר משתמש בתירוצים של "מאבק בטרור" ו"מאבק בפשע" כדי לחסל את היכולת לתקשורת חופשית של נתיניו. חברות התקשורת בדיקטטורה נדרשות להתאים את המערכות שלהם לצרכי SORM, והן נדרשות לשמור את כל המידע של המשתמשים במשך חמש שנים.

באמנסטי ציינו שאף שהמשטר לקח לעצמו את הזכות לחסום שירותי VPN כמו טור, בפועל לא נראה שהוא החל לעשות זאת. כל זה אומר שהפעילים שם עוסקים בעיקר בהישרדות – וכתוצאה מכך נאלצים להקדיש הרבה פחות משאבים בדיווח על עוולות הממשל החוצה כדי שהעולם יידע ואולי יעשה משהו.

עריצה היא הנוטיפיקציה

פרשן הטכנולוגיה וולט מוסברג מגבש היטב תובנה חשובה: שכל ההודעות והנוטיפיקציות שאנחנו מקבלים מחסלות את הזמן הפנוי שלנו ומונעות מאיתנו להתרכז ולעבוד כמו שצריך. פעם, המייל היה מטלה מעיקה: קיבלת מאות מיילים שלא היה לך צורך אמיתי לקרוא והטיפול בהם גזל זמן.

צילום: theverge.com

אבל המצב כרגע הרבה יותר בעייתי. מייל דרש תשומת לב, אבל הוא לא דרש מיידיות. כעת מתקשרים איתך בשלל צורות תקשורת שונות – סמס, ווטסאפ, סיגנל לפרנואידים הבריאים שבינינו, מסנג'ר של פייסבוק, גוגל צ'ט, הודעות פרטיות בטוויטר – וכולן נתפסות כהרבה יותר דחופות ממייל.

ואם אתה עונה במהירות, למרבה הזוועה גם הצד השני חש שעליו לעשות כן, ובמקום לכתוב את הטור שלך כך שיעמוד בדדליין, או לקחת איזו שעה לחשוב על כתיבה של משהו ארוך יותר או סתם קריאה לא מופרעת, אתה מוצא את עצמך נגרר לשיחות לא הכרחיות. וכשזה נהיה שיחה, אתה כבול אליה. יש פער שנע בין כמה עשרות שניות לכמה דקות בין הודעה להודעה, ואתה יודע שפשוט אין טעם שתתחיל לעשות משהו אחר. לא תוכל להתרכז.

בקיצור, זרקנו את עצמנו לסוג של גיהינום וכעת לא ברור איך אנחנו יוצאים ממנו. אפשר להשתיק את הנוטיפיקציות, אבל כל מה שזה אומר הוא שפעם בכמה דקות תבדוק את המכשיר, שמא משהו באמת חשוב הגיע.

קצרצרים

1. כתב של פורבס, דייב תיר, איבד את כרטיס האשראי שלו, אז הוא החליט לנסות לראות איך זה לחיות רק על אפל פיי. מסתבר שאחרי כל ההייפ, זה לגמרי לא פשוט. הוא גילה שמעט מאוד מקומות מקבלים את צורת התשלום הזו, ותוך זמן קצר נמאס לו להגיע למסעדות כדי לשאול האם הם מקבלים אפל פיי (ברוב המקרים, התשובה היא לא). הוא אומר שהוא לא רעב למוות, אבל למד לקח חשוב: מבחינת רוב בעלי העסק, ומבחינת רוב המשתמשים, כרטיסי אשראי עובדים מצוין. הם עובדים מצוין כבר 50 שנה. להתחיל עכשיו להתעסק עם אפל פיי? למי זה מועיל, פרט לאפל?

2. אני יודע, מארק צוקרברג שכנע אתכם שאתם פשוט חייבים לחלוק את הכל ברשת. אבל הנה כמה דברים שרצוי שלא תחלקו. אל תעלו צילומים של דרכון או תעודת זהות. אל תחשפו את כתובת המגורים שלכם – לא בטקסט וגם לא בתמונה. לא של הרכב שלכם, לא את שנת הלידה שלכם, לא את פרטי הבנק שלכם (מי עושה את זה בכלל?), וחס וחלילה – לא את מספר הטלפון שלכם. לא משנה כמה פייסבוק תבקש. כל המידע הזה ישמש נוכלים שעוסקים בגניבות זהות או טרולים שרוצים להתנכל לכם, ולא יועיל לכם בכלום. שמישהו אחר יהפוך לסטטיסטיקה, לא אתם.