מי אני, מה אני? המשבר הקיומי של ויקיפדיה

זו השאלה שהטיח בבוז מושל יהודה פונטיוס פילאטוס בפני המתדיינים מולו. אין עובדות, יש רק פרשנויות. זו הגרסה העתיקה למדי להתקפה על עצם מוסד המציאות שאנחנו חווים כיום, התקפה שהגיעה לשיאה עם כניסתו לבית הלבן של מי שמפיץ "עובדות אלטרנטיביות", מה שפעם היינו מכנים בפשטות "שקרים". והבעיה הזו הפכה לסכין בליבה של ויקיפדיה, מקור הידע הזמין והפופולרי.  

התפיסה הפילוסופית הבסיסית במערב (בעקבות אפלטון) היא שיש עובדות. היכולת שלנו להגיע אליהן לא ברורה; לעתים אין לנו אלא את השתקפויותיהן של העובדות ולעתים אנחנו רואים אותן דרך מראה אפלה. ואף על פי כן, יש לחתור ולהגיע אליהן.

התפיסה הזו ניצבת בלב פרויקט הנאורות: שיש אמת, ושאפשר להגיע אליה באמצעות מחקר - וזו הגישה שהולידה את האנציקלופדיה אי שם במאה ה-18. הרבה מאוד קרה מאז: פרויד, שחשף את התת מודע, הראה שאנחנו לא באמת רציונליים. אחריו הגיעו מלחמות העולם, שהראו עד כמה עמוק יכולה האנושות לצלול לאי-גיון. שנת התבונה, כפי שהבין ניטשה, מולידה מפלצות; והשנים מאז מלחמת העולם השניה היו נסיון נואש לבנות מחדש את הפרויקט הרציונלי.

ויקיפדיה בעברית צילום: מוויקיפדיה

הוא נמצא עכשיו באחד המשברים הקשים ביותר שלו, והאנציקלופדיה של זמננו - ויקיפדיה - חווה את המשבר בכל עוצמתו. ההתקפה הכבדה ביותר על הרציונליות היתה הטלוויזיה: היא החליפה את הטקסט בתמונות. תמונות מייצגות לא רציונליות, אלא רגשות - ונסיון למניפולציה בעזרתן. בתחילת ימיה של הרשת, עמדה התקווה שהיכולת של כל בני האדם להפיץ מידע תשחרר את כולנו.

האינטרנט, נזכיר, התחילה כמדיום טקסטואלי בלבד: לא היתה יכולת פיזית להפיץ תמונות, כי כולם הפעילו מודם 2400 עם מנואלה. ואז אנשים גילו שיש כסף באינטרנט, הפס התרחב ותוך זמן קצר כולם התחילו לשלוח גיפים לכולם, ובום.

ויקיפדיה היתה תולדה של העידן הראשוני של האינטרנט: עליונות מוחלטת לטקסט, והצמדות לתפיסה שיכול (וחייב) להיות תיאור נייטרלי של דברים. ההנחה היתה שבאת לוויקיפדיה כדי ללמוד משהו. עכשיו אתה מגיע אליה, בחלק ניכר מהמקרים, כי אתה צריך עובדה מהירה כדי לזרוק למישהו בפולמוס דיגיטלי.

ההתקפה של תופעת טראמפ על ההגיון הובילה ליברלים בארה"ב לתרום סכומים גדולים לוויקיפדיה, שזה נחמד. אבל ספק אם מעוז של חשיבה רציונלית יכול להחזיק מעמד זמן רב בעולם שנוטש בחדווה את הרציונליות. מספר העורכים בוויקיפדיה נמצא בדעיכה מתמשכת. כמה עוד אפשר לדפוק את הראש שלך בקיר של אנשים שטוענים בעקשנות שאם משהו לא מתאים לתפיסת העולם שלהם, לא יכול להיות שהוא קרה? והבעיה של ויקיפדיה, בניגוד לאנציקלופדיות כתובות, היא שאם עורכיה לא יעמדו על המשמר כל העת, אם הם ינוחו לשלושה ימים, לא תהיה ויקיפדיה אחר כך.

לפני כמה שנים נתפסו העוזרים הפרלמנטריים של דיוויד קמרון משפצים את הערך בוויקיפדיה של הצייר טיציאן, כדי לשנות את המציאות כך שתתאים לדברים שקאמרון אמר בפרלמנט. כשסטיבן קולבר דיבר על truthiness לפני כעשור, היכולת לשפץ את המציאות באמצעות עריכה של ויקיפדיה, הוא התלוצץ. הבדיחה הזו כבר לא מצחיקה. היא נראית יותר כמו נבואה שמגשימה את עצמה. ישנם כמה פרויקטים שנשענים על ויקיפדיה למלחמה בעובדות המזויפות, ביניהן שת"פ עם פייסבוק - אך לא די בכך כדי להציל את ויקיפדיה עצמה; יש תנועה של אנשים שסבורים שכדור הארץ שטוח, לך תדע מתי הם יקבלו ערך בקטגוריית האסטרונומיה.

מצלמה על פני אדם, לנצח

סין נערכת לקונגרס של המפלגה הקומוניסטית, ועוד לא ברור ראשו של מי ייערף. מה שברור הוא שהמשטר לא מתכוון להניח לדברים להמשיך כשהיו, אלא פוסע בכיוון של דיסטופיה טכנולוגית מוחלטת.

מאז שנת 2015, דיווח הסאות' צ'יינה מורנינג פוסט, עובד המשרד לבטחון פנים של הדיקטטורה הגדולה בעולם על פרויקט שאפתני במיוחד: מצלמות שיוצבו בכל מקום, ויוכלו לזהות כל נתין של הדיקטטורה בתוך שלוש שניות, ברמת דיוק של 88%.

מצלמת אבטחה צילום: shutterstock

בינתיים, כבר מופעלת בסין מערכת זיהוי פנים מצומצמת יותר, שהמטרה שלה היא לזהות את התנועה של כל אדם שיש למשטרה עניין בו. לא ברור עד כמה היא יעילה - זה לא סוג הנתונים שהמשטר אוהב לשחרר - אבל הכיוון ברור.

סין בנתה את מחשבי העל החזקים בעולם, והיא מתכוונת לרשת את כל המדינה במצלמות עם יכולת זיהוי פנים. אנחנו יודעים איפה היית, עם מי נפגשת, בכל רגע נתון. חושב על התנגדות? חשוב שוב. וחייך. המפלגה מסתכלת. המפלגה רוצה שתיראה מרוצה.

השף של פוטין בוחש בקלחת

דיווחנו כאן במאי 2015 על "מפעל הטרולים" של רוסיה, ולא ידענו עד כמה מפורסם הוא יהפוך להיות. עכשיו חושף כלי תקשורת רוסי את העובדה שכסף הגיע ממפעל הטרולים בסנט פטרסבורג ישירות לפעילים בארה"ב.

"מפעל הטרולים", שחברה בשם Internet Research Agency היא אחת החזיתות הבולטות שלו, מנוהל על ידי ברנש בשם יבגני פריגוז'ין, שידוע בכינויו "השף של פוטין". פריגוז'ין הפעיל את המסעדה החביבה על פוטין בסנט פטרסבורג, וזכה במכרזי קייטרינג בהיקף ענק למדינה הרוסית.

בית החרושת לטרולים

מפעל הטרולים משתמש בכותבים שמגיעים כל בוקר ומחתימים שעון, ומיד לאחר מכן נכנסים ל-VPN ומתחילים להציף את הרשת בטקסטים מזויפים. בעבר, הם היו עסוקים בעיקר בהפצת תעמולה פוטיניסטית; כשהגיעו שם למסקנה שהתעמולה הזו בוטה מדי, השיטה עברה לטקטיקה מרקסיסטית ותיקה - העצמת המתחים. ההנחה היא שבכל חברה יש מתחים, ושעל ידי העלתם שוב ושוב על פני השטח, אפשר לחדד את הסתירות הפנימיות של כל חברה עד לנקודת רתיחה. הכלי האידיאלי הוא עידוד אלימות משטרתית. טענתם שבחברה שלכם יש מידה של שוויון? עכשיו תסבירו את השוטר שמועך פרצוף של מפגין באספלט.

המידע החדש מראה שמתקפת התעמולה עברה שלב. ארגונים בארה"ב קיבלו כסף רוסי, כדי שיוכלו להפיץ את המסרים שלהם. לא הרבה כסף: 80,000 דולר בערך. המטרה היתה זניחה: כיסוי הוצאות הדפסה ותחבורה להפגנות.

האנשים שלקחו את הכסף לא ידעו שהכסף מגיע מרוסיה. זה לא כל כך משנה. המטרה פה פשוטה ועתיקה, ומוכרת לכל שירות מודיעין: ברגע שמישהו לקח את הכסף שלך, לא משנה למה, הוא בכיס שלך. בשתי דקות אתה יכול לסבך לו את החיים - לך תסביר עכשיו ל-FBI למה שילמת על הכרזות שלך בכסף שהגיע מהשף של פוטין - והוא יודע את זה.  המפעיל החכם יהיה זהיר ועדין: הוא רק יבקש ממך לעגל פינות. לא פינות חשובות, בהתחלה. אבל לעגל אותן. ואחרי שעיגלת אותן, אתה מסובך עוד יותר. מכאן זה יימשך.

אין לנו סיבה טובה להניח שמה שקרה בארה"ב, צרפת וגרמניה לא יקרה גם בישראל. לרוסיה יש עניין פה, יש לה כוחות צבא במדינה שכנה, והיא מפעילה כאן גורבים שמקדמים את האינטרסים שלה. זה לא חייב להיעצר שם. אחרי הכל, ההוצאות מינימליות והתועלת יוצאת דופן.

קצרצרים

1. תחקיר של הניו יורק טיימס גילה שגוגל מכרה בשבועות האחרונים מודעות שנשענו על פייק ניוז (למשל, שמלאניה טראמפ עוזבת את בעלה) כדי למשוך קוראים לאתרים שהתחזו לאתרי חדשות לגיטימיים. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, גוגל שתלה את המודעות הללו באתרים שהמטרה שלהם היא בדיקת עובדות: Politifact ו-Snopes. כלומר, שני אתרים שעושים כמיטב יכולתם להפריך שקרים מוצאים שגוגל משתמשת בהם כדי למכור שקרים. אנשים שמגיעים לאתרים כדי להתמודד עם שקרים שאחרים מפיצים ברשת מוצפים בשקרים אחרים. בעולם שמחוץ לרשת, פרסום שקרי הוא משהו שגורר אחריו ענישה כבר כמה עשרות שנים. למה ההגיון הזה לא צריך לחול על גוגל ושאר חברות עמק הסיליקון?

2. אמזון רוצה לבנות בעיר כלשהי את המטה השני שלה בארה"ב – עדות לעליה המטאורית של החברה בשנים האחרונות. אבל, כמובן, היא לא רוצה לשלם מסים. אמזון ניסחה את זה כ"סביבה ומבנה מס ידידותיים לעסקים", ובאותה ההזדמנות רצתה לדעת כמה מענקים הערים מוכנות לתת לה ואילו פטורים. 73 מנהיגים עירוניים החליטו שאת ההצעה שאי אפשר לסרב לה הם דווקא מעדיפים לדחות. הם פרסמו מכתב פומבי שבו דרשו שאמזון תשלם את חלקה ההוגן במסים, תעסיק תושבים מקומיים ותנהל מו"מ עם העיריה הרלוונטית כדי לוודא שהמתקן שלה יועיל לסביבתו. שאפו.

ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון

3. בשנים האחרונות, המדיניות הרשמית של פייסבוק היתה להתעלם מטוויטר. מארק צוקרברג צייץ לאחרונה ב-2012, הסגנית שלו סנדברג ב-2013. התוצאה היתה שמבקריה - במיוחד עיתונאים - של פייסבוק ביססו לעצמם עמדות בטוויטר. בפייסבוק גילו בבהלה מסוימת שהם יכולים לכתוב באתר שלהם מה שהם רוצים, אבל שההשפעה של שולית: מי שמגיע לפייסבוק לא מחפש הודעות של בכירי החברה. הוא בא בשביל החברים והחתולים. טוויטר, המקום שבו נמצאים מעצבי דעת הקהל, מלא בביקורות על צוקרברג ולהקתו. אז לאחרונה התעוררו בכירי פייסבוק והתחילו לצייץ בטוויטר להגנת החברה. כמובן, הבעיה היא שאין להם שליטה על טוויטר, ואנשים החלו להשיב להם. למשל, ראש האבטחה של פייסבוק התלונן שעיתונאים לא מדברים עם עובדים בחברה שלו; עיתונאים מיהרו להזכיר לו שהמדיניות של פייסבוק היא לפטר את מי שמדבר עם עיתונאים.

4. איביי היא הענק הדומם: יש לה 171 מיליון משתמשים, אבל היא לא מצליחה למשוך תשומת לב. החברה מוצאת את עצמה במצבה של יאהו: פעם היא היתה חדשנית, היום היא כמעט שלא רלוונטית. בעבר השירות שלה נשען על מכירות פומביות ואנשים נכנסו אליו שוב ושוב כדי לראות אם מישהו עקף או השווה את הצעות המחיר שלהם; כיום, 88% מהמכירות הן בסגנון "קנה כאן ועכשיו". זה אומר שלמשתמשים אין אקשן כשהם נכנסים לאתר, שופינג סטנדרטי הם יכולים לעשות גם בעליבאבא. ואיביי לא מצליחה לצאת מהבוץ הזה.

5. עוד יום, עוד פאשלת אבטחה בתחום אינטרנט הדברים - אך הפעם, בזווית קצת שונה: חוקרי אבטחה הצליחו לאחרונה לפרוץ, במאמץ קל, לצעצוע חכם שנשען על תקשורת BLE, מהדורה פריצה למדי של בלוטות'. קל מאוד לשכנע את הצעצוע הנ"ל שהוא מדבר עם הטלפון של המשתמש, כשבפועל הוא מדבר עם סורק תדרים. תהרגו אותי, אני לא מבין למה כל צעצוע צריך חיבור לרשת, במיוחד כשמדובר במכשיר הזה: מדובר בצעצוע למבוגרים בלבד.