פסק הדין של סייברה - שימוש נרחב בעילת העושק

לאחרונה פורסם פסק דין חשוב של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין משה בן אבו. פסק הדין עוסק בשלושה מייסדים שהקימו ביוני 2011 את סייברה, סטארט-אפ בתחום הסייבר. לכל מייסד הוקצו בהקמת החברה מספר זהה של מניות. בשני מועדים נפרדים בתחילת ובאמצע 2013, ויתר אחד המייסדים על מרבית מניותיו בחברה. החברה נמכרה ב-2014 בכ-200 מיליון דולר.

אותו מייסד מכר את המניות שנותרו לו בחברה באותה עסקה בתמורה לכ-2.5 מיליון דולר וחתם שוב על כתב ויתור. לאחר כשנה, תבע אותו מייסד את המייסדים האחרים והחברה בגין המניות שעליהן וויתר. הנתבעים טענו כי הוויתור הוסכם בשל תפקודו הלקוי של התובע בחברה. בית המשפט קבע כי המייסדים האחרים עשקו את התובע וקיבל את התביעה.

בעיני, כמי שעוסק ביומיום בייעוץ לסטארט-אפים, בית המשפט עושה בפסק הדין שימוש נרחב מדי בעילת העושק. בכך נפגע ביתר הערך של יציבות משפטית. היות וסטארט-אפים תלויים באופן שוטף במשקיעי סיכון ושואפים לאקזיט, הם מצוים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. לכן מדובר בתחום שבו חשיבות רבה למצבה המשפטי של החברה. על כן, בעולם זה, החשיבות של היציבות והוודאות המשפטית הינה קריטית.

גם אם מסתכלים על ה"צדק" במקרה הספציפי שמבקש בית המשפט לקדם, מדובר בתובע שבחר לחתום על מסמכי וויתור חשובים, כפי הנראה בלי להתעמק ולהיוועץ. שוב התנהלות, שלפחות בתחום שבו היציבות המשפטית קריטית, אין לעודד. לכן ספק אם זה המקרה שמצדיק את השימוש בעילת העושק המופשטת, שימוש שנחשב לנדיר ביותר.

מימין: נתי דוידי ואורי אלטר, מייסדי סייברה צילום: אפרת קופר

בית המשפט נסמך על כך כשנתן התובע את הוויתורים, הוא היה במצוקה קשה. עם זאת, בית המשפט אינו מסביר מהי אותה מצוקה. בעצם, בית המשפט מתעלם במידה רבה מכך שהתובע חתם על כתבי הוויתור מאוד ברורים, כששווי המניות היה ברור לו מאוד ובכך שחתימתו על אלה בכמה מועדים שונים מעידה על הסכמתו החופשית.

הסכמי הבשלה הפוכה (Reverse Vesting Agreements), שמאפשרים לחברה לקבל בחזרה ממניותיו של מייסד בתנאים מסוימים, הם סטנדרט בתעשייה. הסכמים אלה משקפים את הקונספט המקובל שלפחות חלק מהמניות של מייסד בסטארט-אפ כפופות למאמציו וביצועיו בעתיד. בית המשפט שולל את טענה זו של הנתבעים בשל הקביעה שהתובע הוא זה שהגה את המוצר של החברה. לדעתי, העובדה שמייסד הגה את המוצר של הסטארט-אפ אינה שוללת לחלוטין את הקונספט שתיארתי לעיל.

בנוסף, בית המשפט מנתח בפסק הדין סיטואציה עסקית בדיעבד. נראה שבית המשפט מתייחס בביטול לדברי המייסדים האחרים כי ללא וויתוריו של התובע על מניותיו, הייתה החברה מתקשה לגייס ולהתקדם. משקיעים בתחום ההייטק רואים במניות של מייסד שאינו מתפקד כמניות "מבוזבזות" שכן הן אינן מתמרצות למאמץ, ובכלל מייסד כזה שמחזיק נתח ניכר בחברה בהחלט מרתיע משקיעים. צוות המייסדים נחשב לרוב ללב ליבו של המיזם.

כמו כן, שווי המניות בסטארט-אפ טיפוסי, כל עוד אינו מגיע לאקזיט, הינו, במידה רבה מלאכותי. לכן דרישת בית המשפט לפיה המייסדים האחרים היו צריכים להתנדב לשלם לתובע את שווי המניות שנרכשו ממנו בחזרה אינה בהכרח מציאותית. גם אם מאמצים את גישת בית המשפט בעניין, לא ברור מדוע הפיצוי שניתן לתובע נגזר מהשווי בעת האקזיט ולא בעת שהחברה רכשה את המניות מהתובע.

פסק הדין עלול לגרום למשקיעים או רוכשים שבוחנים סטארט-אפים להירתע יותר מסטארט-אפים שבהם הוחזרו מניות מייסד לחברה. הסטארט-אפים עלולים להירתע יותר מרכישות כאלה. זה עשוי לגרום לכך שחלוקת המניות בין המייסדים בחברה אינה הוגנת ולפגוע בהתפתחותם של סטארט-אפים שבהם זה עולה. וישנם לא מעט מקרים כאלה.

בנוסף, ייתכן שפסק הדין יגרום לבחינה מעמיקה יותר של הסכמי ההבשלה ההפוכה. הדיון יהיה בשאלה כיצד מגדירים באופן רחב יותר התנהלות של מייסד שמאפשרת רכישה בחזרה של מניותיו ללא תמורה. כמו כן, ייתכן ש"כתבי הוויתור" יוחלפו במסמכים שמיישמים את הסכמי ההבשלה ההפוכה, כאשר מוספים אליהם סעיפים לפיהם עורכי הדין מייצגים את החברה בלבד.

הכותב הוא שותף מייסד במונוסביץ ושות', משרד בוטיק בתחום ההייטק