פילוסופיה ניסויית
מדובר בענף החדש שהתפתח כתגובה לירידת קרנה של הפילוסופיה. הפילוסופיה הניסויית עושה מחקרים וסקרים, היא מנערת את האבק מהסטריאוטיפ של הפילוסוף המנותק
ההתפתחות הזאת היא תגובה לירידת קרנה של הפילוסופיה. במשך אלפי שנים נחשבה הדיסציפלינה הזאת לפסגת החוכמה האנושית. "פילוסופיה", כלומר "אהבת הידע", היתה התחום ששלט בעולם הרוח ובמוסדות אקדמיים. אפלטון ועמיתיו הפילוסופים הקדמונים - מיוון, מסין, מהיהדות - שלטו בתחום. הם היו המקורות המכובדים ביותר שנהגנו לצטט, ובהם נהגנו להיתלות. אבל בשנים האחרונות חל כרסום במעמדה, והדיסציפלינה נעשתה חבוטה. פילוסוף היא כבר לא מחמאה, להתפלסף הוא אפילו כינוי גנאי. ענפי מדע אחרים זוכים ליותר תהילה, התעניינות, ביקוש, תקנים וכסף. דווקא מתוך התחרות הזאת בתוך האקדמיה צמח התחום החדש.
סוקרטס. השאלות הופכות לשאלונים צילום: shutterstock
חלק מן ההתנצחויות בין תחומי עיסוק הן מאבק על סטטוס, ומכוונות ישירות לחלוקת תקציבים. אף פעם אין עודף בתקציבי מחקר, והתחרות עליהם קשה. המתחרים אינם בוחלים בהשמצת האחרים. משם אולי צמח הניתוח שלפיו תקציבי המחקר של חוקרים בפיזיקה וברפואה גדולים מאוד כי הם צריכים מכשור, מאיצי חלקיקים ומעבדות יקרות. תקציבי המחקר של חוקרים בכלכלה, חקר ביצועים או מתמטיקה, לעומת זאת, קטנים בהרבה; כל מה שאלה צריכים זה עיפרון ומחק. והפילוסופים? הנשמות הטובות מסבירות שאלה צריכים רק עיפרון. הם לא נדרשים אפילו למחק.
על רקע התחרות הזאת, תחומים רבים נדחפים לנסח מחדש את כותרות עיסוקם כך שיישמעו לא פחות מכובדים מיריביהם. ענפים שלמים מנסים להסתופף בצלם של מי שנתפסים כאילנות גבוהים יותר. פתאום הם מוצאים קרובים בתחומי מחקר אחרים, והביולוגיה היא הפופולרית ביותר; כמעט בכל פקולטה אפשר למצוא עכשיו מי שרואה עצמו שייך למסורת האבולוציונית. ענף מרכזי בבלשנות הוא הבלשנות החישובית. העוסקים בפוליטיקה הם פתאום מדעני מדינה. והנה באה הפילוסופיה הניסויית.
עשרות פילוסופים באוניברסיטאות שונות בעולם מסרבים להתיישר עם הסטריאוטיפ של הפילוסוף המאובק והמנותק, ומחפשים דרכים לשלב שיטות כמותיות - בעיקר שאלונים וסקרים - בחקר נושאים פילוסופיים קלאסיים. הוגי הדעות המסורתיים התמקדו בהגיגים, ונמנעו משיטות מחקר "נחותות", שבהן מלכלכים את הידיים בשטח ומעמתים את ההגיגים עם עובדות. האי־ודאות, הרעש בנתונים ומערכי המחקר הפחות אלגנטיים היו תמיד משהו שפילוסופים השאירו לאחרים. הם, לכל היותר, עסקו בניסויים מחשבתיים, "כאילו" ניסויים: המערה של אפלטון, החדר הסיני של ג'ון סרל, החתול של שרדינגר.
הניסויים האלה נשארו בתוך הראש, אף פעם לא יצאו לפועל. עכשיו הפילוסופים החדשים צועדים צעד גדול קדימה. במקום לשחק ב"נדמה לי", הם עושים מחקרים. במקום להפוך את השאלות האתיות הכבדות לניסויי חשיבה, הם מפנים אותן למשתתפים בסקרים. בממצאים הם משתמשים להוכחת טיעונים. האם זו העדנה הנכונה לפילוסופיה? האם הנוצות החדשות שבהן היא מתהדרת יאפשרו לה שוב לפרוס כנפיים ולהמריא?
מבקרים לא חסרים. הפילוסופיה הניסויית, לפחות עד כה, אינה ממש ניסויית, במובן המדויק של המילה. רוב העבודות בתחום נשענות על מתודולוגיה של דגימה אקראית וסקרים, ולכן אינן ממש מוכיחות סיבתיות. חסרה כאן האלגנטיות שמאפיינת את הפילוסופיה האנליטית הקלאסית. יתרה מזאת, הפילוסופיה הניסויית אינה מתביישת בכך שחלק מהמוטיבציה שלה נוגע בכלל לתדמית. העוסקים בתחום לא רק משתמשים במינוח הנוצץ Experimental Philosophy, הם אפילו מנסים להפוך אותו למותג קליט, צעיר ורענן, לענף המדעי החדש Phi־X.
יש מי שזה נשמע לו זול, אבל אני דווקא מקבל בברכה את החידוש. לא יכול להיגרם נזק מהזרמת דם חדש או מניעור האבק מעל הדיסציפלינה. אני לא חושש מטרנדים אינטלקטואליים, גם אם הם רק אופנות חולפות. לא צריך לקחת כל דבר ברצינות תהומית. נכונות להקשיב למגמות האלה יכולה, אם הן מהפכניות וקוראות תיגר על הקיים, לאפשר לאמת לצוף. העולם הרי לא נברא ואינו קיים על פי החלוקה הדיסציפלינרית שבמקרה התפשרנו עליה לאחרונה. רוב הבעיות המעניינות נמצאות בין תחומים, לאו דווקא במרכזם. פילוסופיה חדשה? אהלן וסהלן. הכנסת אורחים שכזאת היא הרי מהות הפילוסופיה: "אהבת הידע".
פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net
