געגועים לקיסינג'ר: על הקשר שבין הגאון לשלטון

באחת מתקופות הייחום האביביות בלט חתול אחד, שהיללות שלו גברו על אלו של כל חבריו. השכונה כולה לא עצמה עין בגלל הרעש, עד שהתארגנו התושבים, לכדו את המיילל וסרסו אותו. אלא מה? לאחר הסירוס החל הפגע רע ליילל חזק עוד יותר, והרעש רק גבר. משתפסו אותו שוב, שאלו אותו על שום מה ולמה הוא מרעיש עכשיו, כשכבר אינו חלק מחגיגות הייחום. הזדקף החתול, ניפח את חזהו והשיב בגאווה: "עכשיו אני יועץ".

יובל שטייניץ. פרופסור לפילוסופיה, שר האוצר צילום: עמית שעל

המשל העממי הזה מתאים למציאות הציבורית שלנו, רוויית היועצים. אין הרבה יוצרים, הוגים או חוקרים במסדרונות הפוליטיקה שלנו, בין הלוחשים על אוזנם של המנהיגים. ערכו של המומחה, בעולם כולו, נשחק. תחליפים טכנולוגיים, מערכות המלצה, מנגנוני סקירה, ערכה העליון של הדמוקרטיה - כולם דוחקים את הסמכות שנקנתה בעבר בלימודים ובמחקר. אבל הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות אינם מוחלפים על ידי הטכנולוגיה. מה המחיר הציבורי של היעלמות המומחים שיודעים מה הם אומרים? האם בכלל נחוץ קשר בין מומחים לפוליטיקה? ומה יהיה עלינו, הפרופסורים? מישהו בכלל מקשיב ליללות שלנו?

גאון ושלטון הם יחסי גומלין שלא נדונו דיים, להבדיל מקשרי הכסף והכוח הפוליטי, הצבא והמשללה, הדמגוגיה והדמוקרטיה. הרי יש דרכים זולות או קצרות אל עבר מרכזי הכוח; השכלה ומחקר ודאי אינם בין הדרכים האלו.

כבר לפני כארבעים שנה יצא דוד לוי נגד "הפרופסורים האלה". השר יוסף אלמוגי פטר אותו במחי יד: "כמה פרופסורים כבר יש, חצי מעברה?". היו שם תיעוב, אי־אמון, אולי גם קצת קנאה. בשבילם, הפוליטיקאים, השכלה גבוהה לא היתה ואיננה נכס חשוב לשלטון. מחקר איננו רלבנטי; אולי אפילו להפך. כמו אצל מנהיגים פופוליסטיים אחרים, "ראשי הביצה" שבאים מהאקדמיה לא ממש מעוררים כבוד. לפעמים גם אין סבלנות להתלבטות האקדמית. פוליטיקאים צריכים להחליט, הם לוחשים לעצמם. פוליטיקה היא אמנות האפשר, לא מצוד אחר האמת. מספרים על ביל קלינטון שביקש שימצאו לו כלכלן גידם. "נמאס לי מכל הכלכלנים שעונים על כל שאלה בתשובה: 'on the one hand' ו'on the other hand'", אמר. "הביאו לי כלכלן שיש לו רק יד אחת".

שר האוצר בממשלה החדשה הוא פרופסור, לפילוסופיה, ויש בה עוד פרופסור אחד, לכלכלה, שהוא השר לענייני מיעוטים. שרת החינוך בממשלה הקודמת היתה פרופסורית לפילוסופיה של החינוך. לא בטוח שההשכלה שלהם רלבנטית לתפקידם. ובכל זאת, לאורך השנים היו לא מעט אנשי השכלה שלא בחלו במעבר מהאקדמיה לפוליטיקה. התופעה בולטת יותר בעולם: למשל הנרי קיסינג'ר וזביגנייב בז'ז'ינסקי, שעיצבו את מדיניות החוץ האמריקאית במשך עשורים והגיעו היישר מהאוניברסיטה. באנגלית גם נפוץ המושג "אינטלקטואל ציבורי", המתאר חוקר או הוגה שצמח באקדמיה אבל הפשיל שרוולים ונכנס לסבך של החיים האמיתיים, הציבוריים. בעברית ובישראל כמעט לא מכירים חיה כזאת; אם נתקלים בה, מיד מגדירים אותה כחתול מסורס.

אבישי ברוורמן. פרופסור לכלכלה, השר לענייני מיעוטים צילום: גלעד קוולרציק

האחריות להתרחקות הפוליטיקאים מהאקדמיה אינה מוטלת רק עליהם, ואינה נגזרת רק מקדחת "חוכמת ההמונים", ששוחקת את האמון במומחיות בכלל. חלקה מוטלת על אנשי האקדמיה, שאינם ששים לעסוק בבעיות אמיתיות, לעמוד באתגרים לא מוכרים ולחשוף עצמם לביקורת. פרופ' ג'וזף ניי, לשעבר הדקאן של בית הספר לממשל בהרווארד, פרסם לאחרונה כמה ממצאים בנושא. מתברר שרק אחוזים בודדים מבין מי שדורגו כחוקרים החדשניים והיצירתיים ביותר בחקר המדיניות ומדע המדינה מילאו מעולם תפקיד בתחום מחקרם, כקובעי מדיניות בממשל האמריקאי או באו"ם. רוב החוקרים נוטים לברוח מעיסוק בשאלות דיומא. פרופ' יחזקאל דרור, מגדולי החוקרים במדיניות ציבורית בדורנו, מסביר זאת בפשטות: פוליטיקאים עוסקים בעתיד, חוקרים עוסקים בעבר.

מחקר המתחכך במדיניות עכשווית נחשד באקדמיה כבעל רמה נמוכה. הקידום בא מהר יותר למי שעוסק במודלים מופשטים ונמנע מהקונקרטי, ממה שמתדפק על דלתותינו כאן ועכשיו. והבעיה מחריפה ככל שחולף הזמן: מחקר של כתב העת המוביל במדע המדינה הראה ששיעורם של המאמרים העוסקים בבעיות עכשוויות צנח לאורך המאה ה־20 עד לכמעט אפס.

העיסוק בעבר אינו משחרר את החוקרים מהחובה לחיות בהווה. התכחשותם של מדעני המדינה לאחריות האזרחית שלהם היא התנהגות פחדנית. נזקה רב, בגלל ההשלכות שיש לה בכיתה, על תלמידינו, על תפקודנו כמחנכי הדור הבא.

החוקרים מתרצים את נפקדותם מהמערכות האמיתיות בהסברים מעניינים. הם (אנחנו?) נאחזים בטענה שאין דבר פרקטי יותר מתיאוריה טובה, שהמדע מתמקצע ומתמחה ולכן אין פנאי לחוקרים טובים להתעסק גם בזוטות כמו העולם האמיתי. זה לא שחסרים מומחים מטעם עצמם שששים לכתוב טורים, להתראיין, להופיע באולפן הטלוויזיה. אבל לפי ניי - ולפי צופים רבים - החוקרים שבקדמת הבמה התקשורתית אינם החוקרים הטובים, אלה שיכולים לתרום. אם כלב נובח אינו נושך, האם חתול מיילל בהכרח מסורס?

כדי לשנות את התמונה, נדרשות רפורמות באקדמיה: החוקרים יצטרכו להשקיע יותר ברלבנטיות של עבודתם. הליכי הקידום יצטרכו לתת משקל גבוה יותר למשמעות העכשווית של התרומה המדעית. יותר תקציבי מחקר נדרשים למחקרים שמתמודדים עם בעיות אמיתיות. ההסתגרות חייבת להתמתן, וגם השיח האקדמי על ענייני היום צריך להתמתן - כדי לשמוע מומחים שיש להם מה להגיד, צריך שהדעות יישמעו בנחת. באקדמיה עצמה נחוצה יותר סובלנות ונכונות הקשבה, ולא צריך לסרס את כל מי שמיילל, גם אם דעתנו אינה נוחה מדעתו.