בין אידיאולוגיה למדע

מאז תחילת תקופת ההשכלה מתקיימות משיכות חבל והורדות ידיים מתמשכות בנושא המדע והיחס אליו. לעתים תכופות מסתמן מתאם מצער וגבוה בין המיקום על גבי הספקטרום הפוליטי לבין מידת הקבלה של המדע, ממצאיו ומסקנותיו. מאחר שלמדינה יש כוח עצום גם בתחום המדע, האי־הפרדה בין מעשי המדינה, החקיקה והמימון, המתבססים על אידיאולוגיה, לבין המדע, המחקר והסקרנות - היא נושא מרכזי עם השלכות מגוונות.

בארצות הברית מדע ומדינה תופסים מקום מרכזי עוד יותר במדע המדינה. יש שם התארגנויות דתיות ופוליטיות חצי קיקיוניות, שמתנגדות, למשל, לחיסונים, לטיפולים רפואיים או לשימוש בפלואור במים. אבל יש גם סוגיות חשובות יותר, שבהן החושך והפרימיטיביות מתיישבים קרוב למרכז העניינים. כך, בין השאר, במערכות הבחירות בארה"ב בשנים האחרונות התנגשו עמדות דתיות ופוליטיות בנושא ההפלות. פורומים פוליטיים נקראו לגבש עמדה בשאלות מדעיות כגון מתי נוצרים החיים ומאיזה שלב בהריון הם בני קיימא - שאלות שמקומן במעבדה, לא על דוכן הנואמים. לאורך השנים היו ההפלות לנושא מכונן בפוליטיקה האמריקאית, בסינון המועמדים לתפקידים פוליטיים ובגיוס התרומות והתמיכה. הפוליטיקה הסתננה אל מרכזי האקדמיה, ומאיימת להשחיתם.

מתוך "עולמות הגוף" צילום: גיל נחושתן

קרב אחר ניטש על האבולוציה, כבר יותר ממאה שנים. גם הוא מתנהל על רצפות בתי הנבחרים לא פחות מאשר בכתבי העת המדעיים. שנים אחרי הסתלקותו של דרווין ואחרי שתורתו אומצה על ידי כל מי שעיניו בראשו, האבולוציה היא עדיין נושא פוליטי בוער בארה"ב, ובמידה מסוימת גם באירופה. שיעור ניכר מהאוכלוסייה ממשיך להתנגד להכללה של עיקרי האבולוציה בתוכניות הלימודים בבתי הספר, וישנה תמיכה ציבורית רחבה להוראת תורה קיקיונית של בריאת העולם (creationism) כתחליף קדוש יותר, עם הכשר מן הממסד הדתי. למעשה, מאז משפט הקופים ועד ימינו לא השתנה הרבה: שכבות רחבות בחברה האמריקאית, בעיקר בימין הדתי שלה, נותרו נאמנות לציוויי הדת ולאמונות שמרניות אחרות. הן נהפכו לאויבות מושבעות של המדע.

האמונה הדתית והעמדה הפוליטית מתערבבים לאחרונה בעוד ועוד נושאים לא להם. בעלי הדעה ובעלי הידיעה מתנגשים בסוגיות של שימור בתאי גזע עובריים, התפתחות המחקר הגרעיני, ההשקעה בהנדסה גנטית, רגולציה של שיבוטים, ואפילו התפלת מים ואיכות הסביבה.

לא רק הממסד הדתי: גם עומק ההבנה של פוליטיקאים רבים עומד בסימן שאלה, לנוכח ההתבטאויות מונעות האידיאולוגיה שלהם. אחרונה בשרשרת המבישה הזאת היא שרה פיילין שאמירותיה החשוכות, האנטי־אינטלקטואליות, נהפכו כבר לחלק מן הפולקלור האמריקאי. אנחת רווחה קולקטיבית נשמעה כשהתברר שלא נבחרה לסגנית נשיא.

גם חלק מן הפרופסורים והחוקרים, מצדם, לא ממש מכירים בגבול הגזרה בין עמדה למדע: על כל נושא פוליטי קם חוג של פרופסורים, מועדון דוקטורים או אוסף חותמי עצומות מן האוניברסיטאות ומכוני המחקר, שמנסים למנף את תוארם המדעי בזירת הדיון הציבורית.

כדאי לעיין בסעיפים שהוצגו בטיוטת החוק, שכוללים כמה ניסיונות להפוך את סדרי הקשר בין אקדמיה לשלטון ולפגוע בעצמאות האקדמית - תנאי יסוד למדע ומרכיב קריטי במאזן הכוחות בין אידאולוגיה למחקר. יש שם הצעות הממזערות או מבטלות את חלקם של החוקרים בניהול המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב שלה; מנסות למנות ועדות בקרה חיצוניות לאקדמיה; יוזמות שינויים מרחיקי לכת בתקצוב תחומי לימוד ומחקר ספציפיים ועוד סעיפים שהתקבלו בזעזוע ודחייה על ידי החוקרים ומוסדותיהם. ההצעות האלו הוסרו לפי שעה מסדר היום, אבל הן חושפות כוונה בוטה ושקופה לשנות את מאזן הכוחות.

אין כמובן רע בכך שאידאולוגיה מעורבת בקביעת מדיניות. יש אפילו יתרון לכך שהמדע מואיל בטובו לתרום לשיח הציבורי. בעלי הדעה, בעלי העמדה, בעלי המאה ובעלי הידיעה (פוליטיקאים, מאמינים, מתקצבים ומדענים) צריכים להמשיך להיפגש, להשוות עמדות ולהתגושש על הליכים. ריקוד האיזון ביניהם מרתק, וחיוני לקיומה של השכלה גבוהה בסביבה דמוקרטית. התנגשות של אינטרסים פה ושם מובנת ובריאה. אבל יש סייגים שצריך להקפיד בהם, כדי להימנע מהטייה צפויה וקבועה, שיטתית וחד־צדדית.

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net