תיאוריית הקשר: ארבע שנים של פוליטיקה
רפורמת המפעילים הווירטואליים שאושרה שלשום תעורר תחרות בשוק הסלולר הרדום ותוריד מחירים. אז מדוע הכנסת חיכתה כל כך הרבה זמן?
ארבע שנים לקח למשרד התקשורת להגיע למעמד החגיגי שבו אישרה ועדת הכלכלה את רפורמת המפעילים הוירטואליים ביום ראשון. ארבע שנים שבוזבזו ללא סיבה אמיתית הנראית לעין, שבמהלכן שילמו לקוחות הסלולר מחיר הגבוה ב־30% מהמחיר שיכלו לשלם בנסיבות אחרות. ארבע שנים שבהן האמינו הפוליטיקאים
המהפכה של Boost
בינואר 2006, מפעיל וירטואלי קטן בשם Boost Mobile רכב על התשתית של חברת ספרינט נקסטל, והשיק מודל תשלום חדש של "הכל כלול" תמורת 50 דולר בחודש. ללא התחייבות וללא חוזה עם חברת הסלולר, לקוח Boost יכול לשלם מדי חודש סכום קבוע, ולקבל שימוש ללא מגבלה בזמן אוויר, SMS ואף שירותי Data. בעקבותיו הלכו כל המפעילים האמריקאיים הגדולים כמו ווירזון at&t ו־T-Mobile ובינואר 2008 הציגו תוכניות "הכל כלול" מתחרות.
עם 4 מיליון לקוחות בלבד, הצליחה Boost לעורר מלחמת מחירים אכזרית באחד משוקי הסלולר הגדולים בעולם. Boost יצרה רובד מחירים נמוך, שבו אין חשיבות למותג. בעצם Boost הפכה את שירות הסלולר לסחורה (commodity) שאת מחירה אפשר להשוות. מאוחר יותר הצטרפו החברות MertoPCS ו־TracFone ואחרות, הפועלות באופן בלעדי ברובד התחתון של שוק הסלולר האמריקאי, וחיזקו את ההערכה שיש כדאיות כלכלית למודל עסקי זה.
לצערם של 9 מיליון לקוחות סלולר ישראלים, אצלנו כמעט לא קיים רובד מחירים תחתון. אין תוכניות "הכל כלול", אין מלחמת מחירים, ההתחייבות של הלקוח למפעיל היא של 36 חודשים ושיעור הנטישה החודשי הוא מהנמוכים בעולם. הרבה ממצבה העגום של התחרות בתחום הסלולר בישראל יש לזקוף לחובת היעדרם של מפעילים וירטואליים.
השרים מסרבים להחליט
השאלה הגדולה היא מדוע התעכב משרד התקשרות בטיפול בשוק הסלולר ונתן לו להידרדר למצבו הנוכחי, שבו מחיר דקת שיחה ללקוח הפרטי הוא גבוה במאות אחוזים מהמחיר שמשלם לקוח עסקי גדול? מדוע ברוב המדינות המפותחות יש מפעילים וירטואליים כבר שנים, אך בישראל אין? מדוע משרד התקשורת מחזיק קרוב לחזה תדרים אשר מאפשרים להכניס עוד מפעילי סלולר, אך מסיבה אינה מובנת לא הוציא אותם למכרז? מדוע תנועתו המתמדת של שוק הסלולר לקראת היותו אוליגופול לא יצרה תמריץ במשרד לטיפול מהותי?
כפי הנראה הסיבה היא שוב פוליטית. שרי התקשורת בשנים האחרונות נמנעו מהחלטות קשות. כל אחד מהם בחר לרכוב באופן ציבורי על רפורמה תורנית, אך ברגע האמת הם סירבו לקבל החלטה והעבירו את הכדור לשר הבא. כך היה במקרה רפורמת הטלפוניה על גבי האינטרנט (VOB), שאותה דחתה דליה איציק ללא סיבה לפחות שנתיים. עם כניסתו לתפקיד, מיהר אטיאס לאשר את הרפורמה הזו ולזקוף אותה לזכותו. אטיאס רכב על רפורמת המפעילים הוירטואליים, אך ברגעי האמת הרבים שם מקלות בגלגלים.
לפי אותה מתודולוגיה, כאשר נכנס משה כחלון לנעליו של אטיאס, הוא מיהר לאשר את רפורמת המפעילים הוירטואליים. עכשיו השאלה היא מה תהיה הרפורמה הבאה שתיפול קורבן. בואו נקווה שלא יהיה מכרז למפעיל סלולר חמישי, שאותו כחלון כבר הוציא מחוק ההסדרים בטענה שהוא צריך יותר גמישות בלוחות זמנים.
