מה קרה למחשב העתיד לילדים

מה קרה למחשב העתיד לילדים? איך נהפך ה־XO, ההבטחה הגדולה ל"מחשב לכל ילד", לכישלון מהדהד? התקוות שתלו בו הרקיעו שחקים. הרי החלום הגדול הוא שהמחשבים ישחררו את הדורות הבאים מתחלואי הדור שלנו, וכדי להגשימו יש להעניק לילדים גישה נדיבה ושוויונית יותר למחשבים. גופים לא מעטים - מיזמים ממשלתיים, ארגונים פרטיים וקרנות פילנתרופיות - התגייסו להגשמת החלום ומתמקדים בשכבות חלשות של ילדים ובני נוער.

בישראל, למשל, בולטות היוזמות של "מחשב לכל ילד", עמותת תפוח, פרויקט להב"ה ו"חלון לעולם המחר". עם בוא הקיץ צצו בכל מקום קייטנות מחשוב, ולקראת הסתיו נראה הצטיידות נרחבת של בתי הספר. אבל כל המאמצים המקומיים מחווירים לעומת פרויקט הענק הבינלאומי של ניקולס נגרופונטה מ־MIT. נגרופונטה, מחברו של רב המכר "להיות דיגיטלי", נרתם בשנים האחרונות למימוש החזון בעיקר בארצות מתפתחות ובקרב אוכלוסיות מוחלשות, בפרויקט שנקרא One Laptop Per Child (OLPC).

XO. הבטחה שמשכה את העין ואת הלב צילום: בלומברג

נגרופונטה גייס כוכבים משדות הפוליטיקה, האקדמיה והתעשייה, והשיק את הפרויקט בקול תרועה רמה לפני כמעט חמש שנים. ההבטחה היתה גדולה: לייצר בעלויות נמוכות, חסרות תקדים, מחשב זול ואטרקטיבי, חדשני ואינטואיטיבי, נגיש מאוד ומרשים בביצועיו, עם חומרה עמידה ותוכנה יצירתית. הדגם שהוצג היה קל ונייד, מושך את העין ואת הלב, בירוק זוהר ועם שם סקסי - XO. מערכת ההפעלה עבורו פותחה בקוד פתוח וזכתה גם היא לשם מצודד, Sugar. אפילו הקמפיין היה סקסי: G1G1 - Give One, Get One. קנה אחד לעצמך או לילדיך במאה דולר, ובזכות התשלום שלך ייצרו אחד גם לילד נזקק. כל המהלך הזה אמור היה לעצב מחדש את מערכת החינוך הגלובלית.

החריקות התחילו כבר במעמד ההשקה החגיגי בדאבוס ב־2005. גם אני הייתי נוכח שם, כשהפלא הירוק הוצג לקופי אנאן, אז מזכ"ל האו"ם. אנאן נהנה במיוחד לשחק במנואלה - הידית של הדינמו, שאפשרה לטעון את הסוללה ולהשתמש במחשב גם באזורים שבהם אין אספקה סדירה של חשמל. אלא שלנגד עיני האורחים המכובדים, המצלמות והעיתונאים, הידית נשברה ונותרה, מיותמת, בידו של המזכ"ל. חלק לא קטן ממאמצי השיווק והמיתוג נשברו יחד איתה. והמנואלה לא היתה הקורבן האחרון; מאז הפדיחה המתוקשרת, גם אם המקרית, הפרויקט נתקל בעוד ועוד בעיות. העיצוב שונה, הידית הלכה לעולמה, וההתלהבות של הקונים והתורמים הצטננה.

היעד היה חלוקת 100 מיליון מחשבים עד 2007, בזכות השקעות יסוד של עשרות מיליוני דולרים ושותפות עם חברות טכנולוגיה מובילות. בפועל יוצרו וחולקו רק כמה מאות אלפי מחשבים. היו מדינות - פרו ואורווגאי, למשל - שהתגייסו לעניין והשקיעו מאמץ לאומי נרחב בקניית מחשבים ושילובם במערכת החינוך; רוב האחרות לא הרימו את הכפפה. גם כשהורידו דרמטית את דרישות הסף למדינות זכאיות - ממינימום הזמנה של מיליון מכשרים למינימום של רבע מיליון מכשירים — המעגל לא התרחב. בחודשים האחרונים כבר מתרבים הדיווחים על קיצוצים חדים במספר המועסקים בפרויקט ועל ממצאים לא כל כך מחמיאים של מחקרי הערכה. במקביל, האלטרנטיבות צומחות במהרה: יש מחשבים אחרים עם רעיון דומה המיוצרים בשוק החופשי. זאת תחרות, לא פילנתרופיה.

יש עוד מי שתולה תקוות בפרויקט; כתב העת המוביל "Wired" זיכה אותו לפני כשבועיים בסיקור אוהד ואופטימי. מנגד, כתב העת המוביל של איגוד המחשוב הבינלאומי, "Communications of the ACM", התבונן בכל העניין בעין ביקורתית הרבה יותר.

איפה נעוץ הכישלון - בשיווק, בניהול, בתכנון, בכלכלה או בחזון? יש כאן, קודם כל, בעיה בגורם האנושי. פרו, למשל, אמנם היתה אחת המובילות בהצטרפות לפרויקט, אבל הטמעת המחשבים במערכת החינוך נכשלה - משום שכל המהלך נעשה ללא תיאום עם האיגוד המקצועי החזק של המורים במדינה. הצלחה תלויה לא רק בידיות שאינן מתקלקלות, היא תלויה יותר באנשים שצריכים להשתכנע.

הפרויקט גם נפל קורבן לאמיתות כלכליות. אם אתה מייצר משהו ומבטיח אותו ללקוחותיך במחיר מסוים (100 דולר למכשיר, למשל), אבל בסופו של דבר מוציא אותו לשוק באיחור ובמחיר כפול - תאבד לקוחות. ולא רק בגלל העלות. ממשלות ניגריה ולוב, למשל - בשתיהן אוכלוסיית ילדים רעבה להשכלה וגם מאגרי כסף מעסקי הנפט - פרשו מן הפרויקט ובחרו לקנות מחשבים קצת יותר יקרים של ספקים אחרים, אבל בלי הבטחות ואידיאולוגיה.

כאן בישראל, עלינו לעקוב אחר קורות הפרויקט הזה ברוב קשב. גם אצלנו יש צרכים של חינוך, פערים דיגיטליים לא קטנים, והזדמנויות אמיתיות שאפשר וצריך למנף באמצעות טכנולוגיה. גם אצלנו יש לא מעט חולמים שנרתמים לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור מציאות אחרת. מאפייני OLPC, הצלחותיו וגם חולשותיו, צריכים להיות נר לרגלי מעצבי המדיניות כאן.