גם מורים שונאים ציונים
לא בטוח שהתלמידים יודעים את זה, אבל המורים שונאים לתת ציונים. זהו אחד החלקים הקשים ביותר בהוראה. הבעיה היא שאין תחליף אמיתי לשיטת הציונים. צריך הערכה מספרית שמבחינה בין הטובים לטובים ביותר, ומי שמציע לוותר עליה תמים או מיתמם
ציונים אינם פופולריים. האם יש ביקום כולו מישהו שאין לו טענות על ציון כזה או אחר שקיבל פעם? זה מעמד משפיל ומקומם. הרי גם לי היה מורה שבתחילתה של כל שנת לימודים הכריז על מדיניות הציונים שלו: "מצוין" רק אלוהים יכול לקבל. הציון "טוב מאוד" שמור למורה. שאר התלמידים יסתדרו במדרג מ"טוב" ומטה. מדיניות הציונים הזאת היתה בסיס למנהיגות ולסמכות שלו, רעדנו מפחד מפניו. אבל אז הגענו לגיל שבו למדנו לראות שההתנהלות שלו היתה נלעגת כמו המדיניות שלו.
כמורה, עבדתי במוסדות שבהם ניתנה למורים יד חופשית בהגדרת ציונים, וגם במוסדות שבהם מדיניות הציונים היתה נוקשה, כולל אכיפה של התפלגות אחידה. לאורך השנים יצא לי להשתתף בוועדות קבלה ומיון רבות, ולראות אין ספור גיליונות ציונים. אין ספק שהמנגנון הזה מעלה הרבה שאלות.
התשובה לכמה מהשאלות הללו ברורה. חשוב שמתן הציונים יהיה מהימן, כלומר חשוב שהציונים בקורס או בתוכנית לימודים מסוימת, גם אם ניתנים על ידי אנשים שונים, יינתנו באופן אחיד. ניתן להשיג זאת על ידי דבקות בעיקרון חשוב עוד יותר: צריך שיהיו קריטריונים אחידים, וקריטי שקריטריונים אלה יהיו גלויים לתלמידים ויודגשו בפניהם מוקדם ככל האפשר, הרבה לפני הטלת המטלה.
מצד שני, קריטריונים קשיחים, ידועים מראש, וציונים מהימנים הם כמעט מרשם לצורת לימוד נוקשה, סוג של מיטת סדום. כך שהשאלות שנותרות רבות: האם אפשר לתת ציונים באופן אובייקטיבי, או שכל מערכת ציונים היא סובייקטיבית ומוטה מתוך הגדרה? האם הציון מביע את התרשמותו של המורה, או שהוא מכוון להשוואת התלמיד לתלמידים אחרים? האם הציון מודד מאמץ או שהוא מציין הישג? האם ראוי שציון ישקף ויבטא גם נוכחות, השתתפות, נועם הליכות, סדר וניקיון? חנופה למורה? האם מדיניות נוקשה יותר של ציונים מעודדת את התלמידים לעבוד קשה יותר, או לקחת את המקצוע יותר ברצינות? האם הציון מיועד לתת משוב לתלמיד, משוב להורה, משוב למעסיק פוטנציאלי? או אולי הציון הוא קודם כל משוב למורה? האם יש שיטת ציונים נכונה, לכל המקצועות, לכל התלמידים, לכל הגילאים? מה המשמעות של סולמות ציונים אחידים? אם "כמעט טוב מאד" זה מצוין במקום אחד, ומספיק בקושי במקום אחר, מדוע אנחנו בכלל מתיימרים למדוד?
ציונים מתורגמים לכסף בלא מעט מקרים. עצם הקבלה לתוכניות לימוד או למוסדות מסוימים, כמו גם הקצאת מלגות ואפילו דמי כיס, מוכתבים על ידי נקודה פה או עשירית נקודה שם. זהו אחד ההסברים לתופעות של זחילת ציונים ואינפלציה בציונים, שקשה מאוד לעצור. יש כמובן גם ערוץ הפוך, שמעורר שאלות על השפעת שכר הלימוד הגבוה על גובה הציון.
סטדנטים. ציונים מתורגמים לכסף צילום: בלומברג
ובכל זאת, כל מורה יודע שמבחנים ומתן ציונים אינם הוראה. הם תמיד תנאי הכרחי, ולעתים תכופות תנאי נדרש, אבל ודאי שאינם תנאי מספיק להוראה. באוניברסיטאות עילית בעולם נוהגים בשיטות יצירתיות עם ציונים. ב־MIT, למשל, הסמסטר הראשון נגמר תמיד בציון "עובר"; אם מישהו אינו עובר, כלומר נכשל, הציון אינו נרשם לו כלל; גם בסמסטר השני לא נרשמים הנכשלים.
הרעיון הוא לעודד את הסטודנטים לבדוק שיעורים ותחומים חדשים, להתנסות ללא חרדה של כתם על הרקורד. באוניברסיטאות אחרות הכריזו מלחמה של ממש על האינפלציה בציונים, ובחלקם העבירו את המשימה לתלמידים - הם מעניקים ציונים לעצמם או לחבריהם.
מלחמה על עצם הרעיון של ציונים הכריז כבר גורו החינוך ניל פוסטמן. הוא צוטט, בין השאר, כטוען ש"מי שיש לו עיפרון, הכל נראה לו כמו רשימות. מי שבידיו מחשב, חושב שהכל נתונים, ומי שאוחז גיליון ציונים רואה מספרים בכל מקום".
עם כל הכבוד, אני מבקש לחלוק על פוסטמן. עם כל חולשותיהם וחסרונותיהם הרבים של הציונים, אני לא רואה תחליף אמיתי באופק. אני בהחלט תומך בניסויים, גיוון ויצירתיות בפיתוח שיטות מדידה והערכה שונות. אבל בסופו של יום נדרשת הערכה כמותית שמבחינה בין הטובים לטובים יותר. ההערכה הזאת צריכה להיות מספרית, מהימנה ותקפה. צריך להעמיד אותה למבחנים ובדיקות חוזרות, אבל אי אפשר לוותר עליה. ציונים הם כלי הכרחי כדי לזהות אפליה, פערים ונקודות שבהן נדרשת התערבות חברתית. כל המציעים לוותר על ציונים לגמרי הם תמימים או מיתממים.
פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net
