למה יש כל כך הרבה זני חרדל וכל כך מעט מיני קטשופ

הנה סיבה למסיבה: ספר חדש, רביעי, של מלקולם גלאדוול ראה לאחרונה אור. "What the Dog Saw and Other Adventures" הוא אוסף של מאמרים שפרסם בעבר במגזין "The New Yorker". הוא שואל בהם שאלות קטנות יחסית לאלו שבהן עסק בספרים הקודמים, ומצליח להיות משעשע ומרחיב אופקים מתמיד. כשגלאדוול

גלאדוול הוא הכוכב של הכתיבה הלא בדיונית. אחרי שלושה ספרים מוצלחים במיוחד בעשור האחרון, שהיו רבי מכר ענקיים, כבר אין ויכוח — האיש יודע לכתוב. הוא יודע לעניין, לצייר במילים תמונה מורכבת. לטוות רשת המושכת את הנופלים בה לעיון בשאלות קשות. לקבוע את הנושאים שכולם ידברו עליהם. להמציא מושגים. הוא גם השכיל לארוז את ספריו בכריכות דומות בעיצובן הלבן והנקי, והם — כמוהו — נהפכו למותג. גם סגנונו כבר מכונה "גלדאווליאני", כזה שמציג סדרות של ממצאים לא צפויים ממחקרים שונים, השופכים אור על תרבות וחברה.

הפופלריות של ספריו והרהיטות של הרצאותיו (חלקן זמין ברשת) הפכו אותו לכוכב עליון. גלאדוול מוזמן לכנסים הנוצצים ביותר, וגובה על כל הרצאה שכר המתחרה בהצלחה אפילו בזה של פוליטיקאים ישראלים. יש לו תווי פנים, דיוקן ופרופיל ייחודיים. הוא מתאפיין בחיתוך דיבור בריטי־קנדי, ואת גוון העור הכהה והשיער המקורזל — שירש מאמו, פסיכותרפיסטית מג'מייקה (אביו הוא מתמטיקאי קנדי) — קל לזכור.

הספר שהפך את גלאדוול לשם דבר הוא "נקודת מפנה" ("The Tipping Point"), שבו השכיל, כבר בתחילת העשור, להעלות לדיון מושגי יסוד של שיווק וסוציולוגיה, התפתחות הגיוון של מוצרים ואפקטים של קהל רחב ורשת. הכתיבה השוטפת והאינטליגנטית שלו הצליחה להדביק שמות משותפים ומקובלים לתופעות שהורגשו אז היטב אך לא קיבלו ביטוי. שמו של הספר היה למושג שגור שהשפיע על הרטוריקה והחשיבה העסקית של רבים.

ספרו הבא, "ממבט ראשון" ("Blink"), נטה יותר לפסיכולוגיה, והעצים את מעמדו. גלאדוול יצר בו שרשרת של עדויות וסיפורים מן המעבדה ומשדה המחקר, שעסקו כולם במהירות התפיסה וההחלטה האנושית. רוב הדברים קורים כהרף עין, מהר יותר משנדמה — ולעתים קרובות תוך זמן קצר מן הרצוי.

"מצוינים" ("Outliers"), שיצא לאור לפני שנה בלבד, מהלך על התפר שבין מדעי ההתנהגות השונים ומציע ניתוח מחדש של נתונים, עסקים ותפיסות פופולריות. גלאדוול הישיר בו מבט אל המדענים הרבים המוקסמים מכוחה של האבולוציה, וערם מולם עדויות על חשיבותם של גורמים שאינם תורשה. זהו הספר הכי פחות מבוסס מדעית שלו, והוא מדגיש בו את חשיבות העיתוי והסביבה ואת האופנים שבהם הם גוברים על הדטרמיניזם של הגנטיקה. כמו קודמיו, גם "מצוינים" מנוקד באנקדוטות על ביל גייטס ועל החיפושיות, על קבוצות הוקי קנדיות ועל וירטואוזים באמנות. הוא קריא, פרובוקטיבי, משאיר אצלך חומר לדבר עליו עם חבריך.

גלאדוול מחניף לקוראיו. מי שמקדים לקנות את ספריו נהפך ראשון למסמר הערב. הסיפורים והאנקדוטות המשולבים בכתיבתו הם אוצר בסביבה חברתית, בכל סמול טוק של אנשים משכילים. בעידן שבו יש פחות אידיאולוגיות ומנהיגי דעת קהל, גלאדוול יצר ואכלס את הנישה של הנהגת ידיעת קהל. הוא מספק פיסות מידע וניתוח, גרגרי חומר למחשבה, נושאים שאפשר להתעסק בהם בלי לרדת לעומק רב מדי. כיף צרוף.

לפני שנים רבות אמרו על מאמרי מגזין — ובעיקר על המגזין שהיה אז הנפוץ בצפון אמריקה "Reader’s Digest" האגדי — שהם נכתבים מתוך מחשבה על פרקי הזמן שבהם ייקראו: זמן ההמתנה בתור בסופרמרקט, זמן ההמתנה להתחממות האוכל על גבי התנור, זמן הישיבה בשירותים.

הסוגה הזו היא ז'אנר הכתיבה שהצמיח את גלאדוול, ובשדה הזה הוא גידל תבואה מניבה ופופולרית יותר מכל קודמיו. הוא כותב לקהל אינטליגנטי יותר מבני המעמד הבינוני־נמוך שקוראים את "Reader’s Digest". יש בספריו הערות שוליים, מראי מקום, ביבליוגרפיה, ממש כמו בספרי מדע אמיתיים. אבל מבקרים רבים מתחומי המדע שבהם הוא עוסק אינם מפרגנים, ולמעשה יש תנועה גוברת והולכת של "נפגעי גלאדוול". אולי ההצלחה והפופלריות החלו לגבות את המחיר? אולי המעמד של כוכב עליון מושך אש? ואולי המהירות שבה באו מפילים על גלאדוול היבריס וזלזול?

לא כל סופר או עיתונאי צריך להיות מדען הממציא בעצמו את הדברים שעליהם הוא כותב. חלק מן הביקורות על גלאדוול הן מן הסוג הצייקני, מעברם של מדענים המרגישים שהוא פוגע באמינות התחום המדובר. המבקרים טוענים שהוא רק עומד על כתפי חוקרים אחרים, לפעמים בלי להבין את הדברים לעומק. אני דווקא נהנה כל פעם מחדש. טוב לי שיש מי שכותב בצורה כל כך סוחפת, וטוב לזכור שגם ניוטון עמד על כתפי אחרים. כתיבתו של גלאדוול, המהלכת על הגבולות העדינים של הפלגיאט, מאירה את הנושאים שבמרכזה באור יקר.