מהי משמעות האות E במרכיבי מזון?
איזה טעם יש ל־E100 שמעורבב ב־E330, ולמה לא פשוט מספרים לנו מה זה? בלדד השוחי מפצח את הקוד שעל התווית
מהי משמעות האות E במרכיבי מזון? ירון
ירון היקר,
ראשית: מובן שסימון ותיוג מוצרי המזון נעשה לטובתנו, הצרכנים. וטוב שכך, כי אם זה לא היה כל כך מובן, מישהו עוד היה עלול לחשוב שמטרתן של כל התוויות האלה הוא לזרוע בלבול ובורות בקרב הציבור. מחירים שמסתיימים בתשעים ומשהו אגורות, לדוגמה, הם בעת ובעונה אחת אמת גמורה מהבחינה הטכנית ושקר גס, זדוני ויעיל מהבחינה המעשית.
דוגמה אחרת היא האות E, שהיא בסך הכל ראש התיבה Europe, כלומר אירופה. ומובן שזה לא אומר דבר לצרכן הממוצע. מה שזה אמור לומר לו זה שהרשות האירופית לבטיחות מזון אישרה את השימוש בחומר. אבל אני לא בטוח שזו נחמה גדולה. ממצאים מדעיים משתנים תדיר וועדות מדיניות אינן ידועות ביעילותן או בגמישותן, ובטח שלא ביכולתן להודות בטעויות. בשורה התחתונה, זה בעיקר תירוץ להשתמש במספר במקום בשם המקורי.
בעבר, יצרני מזון חויבו לכתוב את שמות הכימיקלים שהם מוסיפים לאוכל שהם מוכרים לנו. אבל זה לא היה פשוט. בתור התחלה, הכימאים שקבעו את שמות החומרים לא היו אנשי שיווק, ולכן השמות היו מזוויעים במיוחד. אף אחד לא רוצה לאכול משהו עם צליל רדיואקטיבי ומספר דו־ספרתי של הברות. נוסף על כך, הצרכן הממוצע לא הכיר את השמות של רוב החומרים הללו, ומתברר שאנשים פוחדים לאכול דברים שהם לא מכירים, בעיקר אם הם אפילו לא מסוגלים לבטא את שמותיהם.
מהי משמעות האות E במרכיבי מזון? צילום: אוראל כהן
קמו בעלי הכוונות הטובות - אלו שמרצפים את הדרך לגיהינום - וקבעו שמוצרים יסומנו לפי התקנים של ועדה מיוחדת שהוקמה על ידי האו"ם בשנות השישים ושזכתה לשם "קודקס אלימנטאריוס", שזה בסך הכל "ספר האוכל" בלטינית. לפי ספר האוכל, לכל תוסף יש מספר שנקבע בשיטה פשוטה ושרירותית:
199-100: צבעי מאכל. 100, למשל, הוא כורכום; 160a הוא קרוטן, הצבע שנותן לגזר את צבעו; 160c הוא תמצית פפריקה אדומה; 173 הוא אלומיניום, שנותן יופי של צבע אבל נחשב לרעיל.
299-200: חומרים משמרים. 270 הוא חומצת החלב, שנותנת כבר אלפי שנים ליוגורט ולמלפפון החמוץ את טעמם, כמו גם את חיי המדף שלהם; 284 הוא חומצה בורית, החומר המשמר שנתן לשימורים את המוניטין הרע שלהם (וזה כאשר הוא לא משמש כחומר ניקוי או כמדביר חרקים).
399-300: נוגדי חמצון ומווסתי חמיצות. 300 הוא החומצה האסקורבית, הידועה יותר כוויטמין סי; 330 הוא חומצת לימון, זו שנותנת טעם חמוץ לטחינה ומסירה אבנית מהקומקום.
וכך זה ממשיך. 499-400: מעבים, מייצבים ומתחלבים; 599-500: מלחים; ואפילו יש טווח מיוחד (900 ומעלה) לשונות, כגון שעווה, הליום ושמן קיק. כל מה שנשאר לוועדה לעשות זה להקצות מספרים חדשים לפי הצורך.
והנה, הכל הסתדר. לא צריך יותר לכתוב על החפיסה שמות ששוברים את השיניים, וכל צרכן יכול להבין בקלות בדיוק במה מדובר. רק צריך לשנן טבלה קטנה לפני שהולכים לסופר. מי שלא משנן את הטבלה עדיין לא יכול לדעת מה שמים לו באוכל, אבל מבחינתו כל התוספים מקבלים מעמד דומה. כולם "מספרי e". כולם נחשבים ללא־מאד בריאים, אבל גם לא־מאד מזיקים. והכי חשוב - כולם מוכרים ומקוטלגים.
הצרכן הממוצע לא צריך לאמץ את מוחו, מישהו אחר כבר דואג לו. מעניין לציין שבתעשיית התמרוקים קרה ההפך. תמרוקים משווקים כעסק מדעי, ואף שרכיבים טבעיים זה יופי של דבר, רכיבים עם שמות מרשימים זה אפילו יותר חשוב בענף הזה. והנה צרה, המרכיב העיקרי בתעשייה הוא מים. אבל "מים" לא נראים טוב על התווית, ולכן הם לרוב יתהדרו שם בשם הלטיני "אקווה".
במוצר שבדקתי הוסיפו ליד ה"אקווה" כוכבית קטנה, לא כדי להסביר שההרכב הכימי של המים אינו משתנה בלטינית, אלא רק כדי להבטיח לקונה המסור שה"אקווה" מגיעים ממקורות טבעיים בלבד. איזה מזל. לא הייתי רוצה לחפוף את הראש עם מים מלאכותיים, לך תדע מה שמים בזה.
