השראה: עיצוב זה כל כך 1990
אקסל תלמר, גורו של מעצבים, חושב שהעיצוב מת ושהחדשנות היא קשקוש. כדי שהמעצבים יצדיקו את עצמם, הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", הם צריכים להפסיק לשרטט כיסאות יפים ולמצוא דרכים להציל את העולם ,
אקסל תלמר הוא נביא זעם אופטימי. "אנחנו ניצבים לפני המהפכה התעשייתית הבאה", הוא מכריז בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "בתים וחפצים ישרתו מטרות חדשות וייווצרו בטכנולוגיה אחרת. אנשים לא יקנו משהו חדש משום שהוא יותר אופנתי, אלא משום שהוא באמת שונה. העידן שבו עיצוב היה יצירה של עטיפה אסתטית חדשה נגמר, ותפקידנו כמעצבים תעשייתיים הוא להבין זאת, לצאת מהקופסה ולהבין שעיצוב נועד להשיג מטרה.
"קח לדוגמה כיסא. כיסא הוא האייקון של העיצוב. אבל עיצבנו מספיק כיסאות, והעולם אינו זקוק לעוד כיסא שרק נראה קצת אחרת, או שנותן תמיכה ארגונומית אחרת לגב. הכיסא הבא שיעוצב ישרת מטרות חדשות. הוא יגדיל את עצמו בטכנולוגיות חדשניות, תוך שימוש במינימום אנרגיה וחומר. או שהוא ייבנה בלי להשאיר שום תוצרי לוואי, בייצור בטמפרטורה של 40 מעלות, בלי צורך להתיך מתכות במאות מעלות. זה מה שעונה אצלי להגדרה 'כיסא עכשווי'. והכיסאות האלה יומצאו רק כשהמעצבים יבינו שהם אלה שתפקידם לחשוב עליהם ולהמציא אותם, ושהם צריכים להתנהג כממציאים ומדענים, לעבוד עם מומחים מתחומים שונים. בינתיים, כשאנחנו עוסקים רק באריזות שטחיות ושיווק, אנחנו סתם מבזבזים זמן".
אקסל תלמר. "אין לי כסא במשרד" צילום: Robert Brembeck פרופ' אקסל תלמר (50), מהמעצבים התעשייתיים המשפיעים בעולם, לא סתם נטפל לכיסא. הוא עצמו אינו משתמש באחד. "כבר 20 שנה אין לי כיסא במשרד", הוא אומר. "אני עובד ולומד בעמידה או בתנועה, וגם את הראיון הזה אני עושה בעמידה. שאל כל ביולוג אבולוציוני והוא יאמר לך שכלל לא נועדנו לשבת. הגוף האנושי לא תוכנן לכך. ואם תשאל אותי, את האייקון העיצובי הזה לא צריך היה לעצב מלכתחילה. הוא מנוגד לתפיסה העיצובית שלי, של עיצוב מבוסס מטרה. ואם כבר יצרנו כיסאות, אז בטח ובטח שכבר יש לנו מספיק עיצובים מהם".
פולחן הצמיחה הרג את העיצוב
אז תלמר ממשיך הלאה, מפנה גב לעיצוב השטחי של ימינו, בונה בניינים מאוויר ומים, מחקה תהליכים טבעיים, לוקח את האקולוגיה עשרות שנים קדימה ומוצא דרכים לגדל ירקות בחלל.
כבר שני עשורים שתלמר - יליד מינכן, מעצב וגם איש עסקים, כלכלן, פילוסוף וסופר - מקדים את עולם התעשייה בכמה שנים, אפילו עשרות שנים. שוב ושוב הוא הוגה ועושה ומנחיל טכנולוגיות ועקרונות שמשנים תעשיות שלמות. בתחילת שנות התשעים, למשל, הוא היה אחד הראשונים שמִחשב סדנאות לעיצוב רכב, ועוד את אלה של פורשה. הטכנולוגיה שהטמיע שם הולידה את דגמי פורשה בוקסטר, קאררה, 964 ו־993 ("מלבד ב־964, לא באמת נתנו לי לתכנן פורשה כפי שלדעתי היא צריכה להיראות"), וסחפה את כל ענף עיצוב המכוניות, שעד אז תכנוניו התבססו על עבודת אומן בלבד ולא על שימוש במחשבים. עם מודלים ממוחשבים, אגב, הוא עובד מילדות: כבר בגיל 13, ב־1972, השתמש במחשב לתרגילים ראשונים, ובשנות השמונים היה מהמעצבים הראשונים שעיצבו בעזרתם. אבל רק בפורשה, הוא אומר, "הבנתי כמה בינתחומיות, למשל שימוש במודלים מתמטיים, חשובה לעיצוב טוב".
את המחשבים והבינתחומיות הביא איתו ב־1994 לפסטו, חברה משפחתית בינונית שנהפכה בעזרתו לתאגיד מיכון בינלאומי המגלגל מיליוני יורו בשנה. תלמר נמנע עד היום מלהגדיר במדויק את התפקיד שלו שם, אבל באופן לא רשמי ברור כי הוא ייסד את חברת העיצוב הגלובלית של התאגיד. בחסותו פיתח זרוע רובוטית ושריר נוזלי, המצאות שמאפשרות למכונות לנוע בדיוק ובחן של יצורים חיים. הטכנולוגיה זוכת הפרסים הזו סללה את הדרך לפיתוח הפנאומטיקה — פסי ייצור חכמים, מהירים, בטיחותיים וירוקים שמונעים על ידי אוויר. "במקום להשתמש במנועים חשמליים, כבדים, מסורבלים ומסובכים, השתמשתי בנוזלים וגזים באופן שמחקה את תנועת השריר האנושי. זה מפשט דרמטית את כל המרכב, והופך אותו לאמין יותר וחסכוני יותר".
המהפכה התפשטה. כיום, מאחורי מאות אלפי מוצרים שיורדים מפסי הייצור ההמוניים מסתתר השריר הנוזלי של תלמר. הוא שואף ונושף אוויר ומפעיל זרועות רובוטיות שמתקינות מעגלים חשמליים, אצבעות מתכת ששולפות גביעי יוגורט מסרט נע ושרירי סגסוגת שמלחימים מרכבי מכוניות. כל ההתנשפויות הרובוטיות הללו הפכו את פסטו לאימפריה, אבל תלמר התחיל לחוש לא בנוח עם אימפריית התיעוש, ועזב לאקדמיה, חמוש בנבואות זעם על מצב העיצוב והתיישנות החדשנות.
תלמר מתבונן בכלי עבודה בעיצובו במוזיאון במינכן צילום: Robert Brembeck
"האתגר שעומד כיום בפני העולם הוא לא להקים עוד פס ייצור פנאומטי, אלא איך לעצב ולפתח מוצרים באופן שלא יפגע בצרכנים או בסביבה. איך ליצור באופן אחראי, עם אילוצים של מינימום חומר ואנרגיה, בדיוק כמו בטבע. התבוננתי בטבע כמקור השראה והבנתי שהאויב הגדול של עיצוב כזה, עיצוב אמיתי, מגיע בדיוק מפס הייצור, מהמנטרה הגדולה של הכלכלה: צמיחה. 'השווקים חייבים לצמוח!', 'החברות חייבות לצמוח!'. למה? הרי בטבע כל צמיחה מתאזנת, אחרת היא משמידה את עצמה. אנחנו היוצא דופן היחיד על פני כדור הארץ שהצליח, לעת עתה, לעקוף את מנגנון הבקרה הטבעי הזה. אלא שאולי אנחנו כבר מתחילים לשלם על כך מחיר גבוה, בדמות נזקים סביבתיים ובריאותיים. התפקיד של עיצוב כיום הוא לשפר את התהליכים, לא לארוז את המוצר באריזה טובה יותר. בכך העיצוב נהפך לכלי שיווקי ריק מתוכן. קח לדוגמה את תעשיית הרכב - טכנולוגית היא כמעט לא השתנתה במאה השנים האחרונות, רק האריזה משתנה שוב ושוב כדי למכור לנו עוד ועוד מכוניות בשם הצמיחה הקדושה".
אז העיצוב מת?
"באופן שבו הוא נתפס עד כה - בהחלט".
ובכל זאת, עבור רבים מה שאתה קורא לו אריזה הוא סגנון, עניין אהוב שמכניס תוכן והנאה לחיים. אייפוד, רהיטים אלגנטיים, בגדים בגזרות חדשות - כל אלה שטחיים ומיותרים בעיניך?
"כן, סגנון הוא דבר חשוב ולהרבה מעצבים יש סגנון מרתק, אבל הם מבטאים אותו באופן מיותר. מה שאני אומר הוא שהסגנון צריך לשרת מטרה, והיצירתיות האמיתית היא במציאת המטרות החדשות, בעזרת מדע, טכנולוגיה והבנת תהליכי הייצור (להבדיל מעיצוב משרת פונקציה, המקובל כיום, ובעצם נועד לענות אך ורק על צורך ספציפי של המשתמש, ולא על מטרות רחבות יותר, למשל אקולוגיות או אנרגטיות). את אלה צריך גם לקשט. ושוב, מה יותר חשוב? עוד כיסא בקו נקי, או כיסא שלא דורש ברגים וחוסך את העלות האנרגטית והחומרית של הברזל?
"חשוב על עלה של עץ. אף אחד לא יכול לומר שעלה אינו אסתטי, עלה הוא פאר האסתטיקה. אבל האסתטיקה הזו היא אך ורק פועל יוצא של מטרת העלה. הוא מתוכנן כך ששטח פניו יעשה ניצולת מקסימלית ביחס לחומר כדי לקלוט את אור השמש ולהמיר אותו לאנרגיה. נימי העלה וצורתו מתאימים לסביבה ולתהליך חילוף החומרים. הצבע שלו הוא תוצאה של התהליך הכימי שבו מעורב הכלורופיל. כל אלה יחדיו - הדבקות בצרכים הטבעיים ורק בהם - יוצרים אסתטיקה מהיפות שיש. זהו עיצוב מבוסס מטרה. האסתטיקה נובעת ממנו ולא להפך".
יד ביונית שמחקה באופן מושלם ובזמן אמת את תנועותיה של רקדנית העומדת לצידה צילום: courtesy of Bodmer / Hempel scionic® I.D.E.A.L.
מעוצב ברוח הסרטן והחגב
לגישה הזו היו עד כה לא מעט תוצרים מפתיעים. באפריל 2008, למשל, ביקרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בתערוכת הטכנולוגיה התעשייתית Messe בהאנובר, גרמניה. כשהרימה ראשה למעלה, פינגווינים כסופים ענקיים שחו בפיוטיות בתנועות דומות לאלה של עמיתיהם החיים. כשהושיטה ידה, זרוע רובוטית הגישה לה תפוח, ונגעה בידה בעדינות של חדק פיל.
תלמר, אבי כל אלה, לא היה שם כדי לראות זאת. הוא שהה באותו זמן באוניברסיטה האוסטרית לאמנות ועיצוב לינץ, שבה הוא מכהן כראש המחלקה ל־Scionic. זו המחלקה היחידה בעולם המוקדשת לתחום שתלמר העניק לו את שמו - ביוניות שמבוססת על שילוב בין מדע לטבע, ובעצם תכנון מוצרי תעשייה שמחקים באופן מלאכותי את פעולתם של בעלי חיים וצמחים - ושנחשבת למובילה בעולם ולפורצת דרך ברובוטיקה וביולוגיה אבולוציונית. הזרועות שמרקל בחנה, למשל, התבססו על המכניזם של מפרקי סרטנים וחגבים, ולתגובתן העדינה למגע אדם היו אחראים חיישנים רגישים. מטרת הפיתוח היתה להראות שאפשר ליצור פסי ייצור אוטומטיים שמגיבים למגע אדם, ושבעתיד אפשר יהיה לתכנן בתי חרושת ללא מחיצות הגנה בין העובדים והמכונות, שבהם האדם מפעיל את המכונה בממשק אינטואיטיבי, כאילו פס הייצור היה מסך מגע של אייפון.
הקנצלרית אנגלה מרקל עם זרוע רובוטית עדינה הפועלית כשריר נוזלי, מבוסס לחץ אוויר צילום: איי אף פי
בנובמבר האחרון הציג תלמר בתערוכת mobiligence באוסקה, יפן, את היד הביונית AirArm. היד המתכתית ביצעה חיקוי מושלם, בזמן אמת, של תנועות ידיה העדינות של רקדנית מקצועית שעמדה ליד הרובוט - וגררה קריאות השתאות מהמהנדסים היפנים שביקרו בביתן. תלמר עצמו לא ביקש להוציא את עיני היפנים, הוא פשוט רצה להראות כמה רחוק אפשר להגיע כשיודעים מהיכן לשאוב השראה.
"הרובוטים היפניים נראים כמו קופסאות פח. אני לא מבין למה הם מתעקשים לבנות רובוטים דמויי אדם. הם נראים כמו רקדן ברייקדאנס אטי, בעוד הרובוטים שלנו נעים באופן אנושי. זה חיקוי שגם שואב את השראתו מתנועה בטבע, יישמנו כאן את מנגנון האחיזה והתנועה של סרטנים וחגבים כדי ליצור דמיון לתנועת הזרוע האנושית. אנחנו משיגים את זה על ידי שימוש במכניקה של דחיסת נוזל וגז, במינימום חלקים ובמקסימום יעילות. אני חושש שעל פי ההיגיון היפני רובוט כזה היה נראה כמו הכלאה מפלצתית בין סרטן לחגב ענק, משהו מסרטי האנימה. זו הקופסה שצריך לצאת ממנה".
עומק ההתבוננות הזה והגישה החתרנית מרחיקים את תלמר מהקהל הרחב. שמו אינו מוכר כשמותיהם של קארים ראשיד או פיליפ סטארק, שזכו למעמד של כוכבי פופ, והוא נחשב "מעצב של מעצבים". אלה מוצאים את עיקרי תורתו בספרים שהוא מפרסם - הקרוב יעסוק בחדשנות תעשייתית, ואילו הקודמים הוקדשו לחיקוי הטבע, ליצירתיות ולשני החומרים האהובים עליו, מים ואוויר.
המתנפחים יספקו לנו מזון ומים
כן, תלמר חזק בעסקי אוויר. לא רק בזרועות הרובוטיות, אלא גם בטכנולוגיה האדריכלית המדוברת האחרונה שעליה הוא חתום, של מבנים מתנפחים וניידים. Airtecture, הוא קורא לזה. תלמר יוצר בתי מגורים, משרדים, מעבדות וחממות חקלאיות שאפשר לקפל לתוך תיבה. המבנים האלה מתוכננים לשמש את נאסא, כשתנסה בעתיד להקים בסיסים קרקעיים על כוכבי לכת וירחים בחלל. זה לא שיתוף הפעולה הראשון שלו עם תעשיית החלל: את המבנה המתנפח הראשון שלו הקים ב־1986 בעבור הסוכנות האירופית לחקר החלל, ועד היום הוא משמש מקלט ענק לטלסקופ שהסוכנות מפעילה בצ'ילה.
פורשה 964. המכונית היחידה שתלמר תכנן בסדנאות הממוחשבות של החברה צילום: CC by Randy43
הוא חזר לעסוק בארכיטקטורת אוויר ב־1995, כשתכנן יסודות בניין ניידים מתנפחים. כעבור שלוש שנים הטמיע אותם ב־Airquarium, מבנה ענקי בקוטר של 64 מ"ר וגובה של 8 מ"ר, העשוי קרום טקסטיל שמתנפח ומתעצב בשליטת מחשב. "האריג של המעטפת נקרא Tenara, והוא יודע לשנות את שקיפותו בהתאם לאור בחוץ. באור יום הוא לבן עכור ובלילה הוא שקוף. המעטפת עשויה משתי שכבות, והאוויר שמנפח אותה יוצר תנאי בידוד מצוינים, כך שנחוצה הרבה פחות אנרגיה לחימום או לקירור שלו. הוא עומד היטב בלחצים של הצטברות שלג ורוחות חזקות, וכשמרוקנים אותו מאוויר הוא נכנס לקונטיינר ומוכן להקמה מחדש באתר אחר. מבנה אחר הוא ה־Funnbrella, שמתוכנן כפי שהטבע תכנן פטרייה ולפי אותם עקרונות. זה המבנה היחיד בעולם, אולי, שמתבסס על עמוד תומך מרכזי אחד, והוא מסוגל לעמוד בסופת שלגים וברוחות בעוצמה שמתקרבת לזו של הוריקן.
"המבנים האלה בנויים מאוויר, מים ונוזלים אחרים. אלה חומרי הבניין של העתיד, והיום, כשאנחנו יודעים לעצב בעזרת מחשב, הדרך סלולה להתחיל להשתמש בהם. זה יחולל מהפכה בתחום הבנייה. כל התאורה שבהם מתבססת על אור טבעי, לפי עיקרון שלמדנו כשבחנו מה קורה לטיפת גשם שפוגעת בקרקע. המבנים שלי גם מנקים את עצמם, ובעזרת מערכת ממוחשבת יכולים לתקן בעצמם כמה פגמים קלים. כמו גוף חי. את הרעיונות לדברים האלה לא חיפשתי בספריות אלא בגינה, וגם את הדרך ליישם אותם לא חיפשתי בספריות, אלא במעבדות שבהן עבדתי עם צוות מומחים שעזר לי לשחזר את מה שלמדתי מהתבוננות בטבע, ובלי שתהליך הייצור יזהם את הסביבה".
אתה עוסק בבנייה מאוויר כבר שנים, אז למה זה לא תפס עד כה? למה אני לא יכול לקנות דירה מתנפחת?
"עד כה ייצרנו בעיקר אולמות תצוגה, וכרגע אנחנו מפתחים את האב־טיפוס של המושבות שישמשו את נאסא. זו משימה לא פשוטה, לתכנן מבנה שמתקפל לממדים קטנטנים אבל מסוגל להגן על האסטרונאוטים שגרים בו מפני כל נגיף וחיידק שבחוץ, בעוד הוא משחרר חמצן וסופג פחמן דו־חמצני ומשמש גם לגידול ירקות ופירות. כשנשלים את העבודה יהיה אפשר למצוא לטכנולוגיה הזו יישומים גם על כדור הארץ.
"אני מאמין שמבנים כאלה, חממות חכמות, יהיו זמינים כבר לפני 2035 וישולבו בבנייה אורבנית בכל העולם, על גגות, מרפסות, בחניות, כפרויקטים קהילתיים. הם יוכלו לשמש כחוות עירוניות לגידול מזון, ויוכלו לשפר איכות האוויר, המים והחיים שלנו. אולי בעתיד אנשים אפילו יגורו בהם, הם הרי עמידים, מבודדים, קלים וזולים. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על חוות ענקיות לגידול מזון בחלל. ניסויים של סוכנות החלל הסינית כבר הראו שבחלל אפשר לגדל ירקות ופירות גדולים פי עשרה מאלה שגדלים בכדור הארץ, וייתכן שהטכנולוגיה הזו תפתור בעתיד את המחסור במזון על פני כדור הארץ ואולי גם תייצר לנו מים מתוקים".
טוב, צריך הרבה מים כדי לבשל עגבנייה במשקל 2 ק"ג.
"כן, ואני גם אצטרך שיישארו לי מים למקלחת, שהיא המקום שממנו באים כל הרעיונות שלי".
