ההבדל בין פנקס צ'קים לחופש אקדמי

1. כששוטים פוגשים מהבהבים יש תועלת מסוימת

בכל מקום שבו חיים בני אדם יש סיכוי למצוא טיפשות. העובדה שלאנשים מסוימים צמוד תואר של פרופסור לא מוציאה את האוניברסיטאות מהכלל. יש באקדמיה הישראלית כמה שוטים ועקרבים שחושפים את תכונותיהם כשהם מעלים הצעות מגונות לחרם בינלאומי על האקדמיה שמפרנסת אותם.

שוטים ועקרבים.

מספרם קטן והשפעתם עלובה, אבל הם מאפשרים לכל מיני ארגוני שוליים מהבהבים, בעלי שמות יומרניים כמו "אם תרצו", לתקוף את האקדמיה הישראלית כולה בטענות על ציונות לקויה. הללו, בלי מודעות לאירוניה, מאיימים לתבוע מהתורמים לאוניברסיטאות להחרים אותן עד לסילוק הפרופסורים שדוחפים לחרם. בסדר, גם למהבהבים שמורה זכות הביטוי ויש בה תועלת מסוימת - היא מחייבת אותנו לחשוב, הן על הקומץ והן על השוליים.

בן גוריון ופרופ' אלברט אינשטיין

התגובה הראשונה של ראשי האוניברסיטאות לאיומי "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" היתה מבולבלת. נשיאת אוניברסיטת באר שבע פרופ' רבקה כרמי עצרה בתקיפות את הפלישה לקמפוס, אבל נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' יוסי קלפטר נבהל והתפתה לדרוש סילבוסים מהמרצים שלו. לזכותו, הוא התעשת וחזר בו. ארגוני הסגל פרסמו "גילוי דעת" חריף ושבו לנמנם.

אם תורם כלשהו ינסה להתנות את תרומתו בטיהור האוניברסיטה ממרצה, או דעה, תהיה זו ההוכחה שגם אוכלוסיית התורמים מאופיינת בהתפלגות אנושית צפויה. ראשי האוניברסיטאות יצטרכו לוותר על התורם ולגייס תורם אחר במקומו. קשה לגייס תרומות? נכון. אף אחד לא הבטיח שהנהגת אוניברסיטה היא קלה. אם אין ברירה - טוסו נא שוב לקשישי מיאמי. לאבישי ברוורמן יש עוד כתובות בפנקס הישן.

2. כסף אמיתי? חובת ההוכחה על שר האוצר

ההתקפה הפרועה של הארגונים הקיקיוניים באה בשבוע שבו שרי האוצר והחינוך הכריזו על רפורמה בהשכלה הגבוהה. מסיבת העיתונאים היתה חגיגית, לפחות כמו מסיבת העיתונאים הקודמת שבה הוכרז על רפורמה בהשכלה הגבוהה. אבל, הי, בשביל מה הספקנות הזו? הבטיחו עוד כ־7.5 מיליארד שקל בשש שנים, בתמורה לדגשים חדשים על איכות ומצוינות במחקר ובהוראה ועל שקיפות בניהול. יופי. כל הכבוד.

שר האוצר, יובל שטייניץ צילום: עמית שעל

זה אולי מעט מדי, ובוודאי מאוחר - בסופו של "עשור אבוד" - אבל הרפורמה מנסה להתמודד ברצינות עם בעיות העומק של האקדמיה הישראלית: השחיקה באיכות המחקר, ההוראה והמעבדות, הזדקנות הסגל ובריחת המוחות. לכן, גם אם יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) פרופ' מנואל טרכטנברג העתיק רעיונות והמלצות מהדו"ח של הוועדה לבחינת מצבה של ההשכלה הגבוהה בראשותו של בייגה שוחט - לא נתלונן. מבחנן של רפורמות מסוג זה כידוע הוא בביצוע, לא על הנייר. הדו"ח של שוחט נשאר על הנייר.

טרכטנברג, להבדיל משוחט, עשוי לראות כסף אמיתי זורם ממשרד האוצר, הסרבן בדרך כלל, לתקציבי האוניברסיטאות המחוררים. יו"ר ות"ת נהנה הפעם מתמיכתו של שר האוצר, אבל ייתכן שיתברר שוב שנערי האוצר חזקים יותר משר האוצר. חובת ההוכחה מוטלת בשנים הקרובות על ד"ר יובל שטייניץ או על מי שיבוא במקומו בבחירות הבאות. בשש שנים מתחלפות כאן שתי ממשלות וחצי, כידוע. נחיה ונראה.

3. הפוליטיקאי ניצח בקרב על נפשו של הפילוסוף

עם כל הכבוד להצהרות הנלהבות של שר החינוך ולפנקס הצ'קים של שר האוצר מוטב לראשי האוניברסיטאות לא לפתוח בקבוקי שמפניה. גדעון סער היה הנואם המרכזי בכנס של "אם תרצו" בחודש מרץ. הוא בא כדי לחזק את ידיהם על פעולתם המבורכת בקמפוסים. "יישר כוח", בירך השר בהדר. הגמגומים שלו בשבוע האחרון חיזקו את התחושה שהוא אינו מבין את כובד האחריות המוטלת עליו.

למרבה הצער, גם שר האוצר פתח את סגור לבו. השר, פילוסוף שבא מהאקדמיה, קרא שלשום "להעיף מרצים הדורשים להחרים את ישראל וגם כאלה השוללים בהרצאותיהם את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית". כשהמראיין סבר פלוצקר ההין לשאול על החופש האקדמי, השיב ד"ר שטייניץ: "האם מנהלי שטראוס היו מעסיקים מהנדסי מזון שהיו קוראים להחרים את מוצרי שטראוס?".

הגיוני? צודק? רק למי שלא מבין את ההבדל בין נוהלי עבודה בחברות מסחריות לבין האתוס של החופש האקדמי, שתכליתו לעודד מחשבה חופשית ויצירתית, גם במחיר של סובלנות מעיקה לשוטים ולעקרבים שכבר הזכרנו. חבל שהפוליטיקאי ניצח בקרב על נפשו של הפילוסוף. משטייניץ אפשר היה לצפות ליותר ממה שאנחנו מקבלים למשל מהמחוקקת ציפי חוטובלי, שהסבירה ש"האקדמיה הפכה להיות אנטי־ישראלית". האקדמיה בה' הידיעה. חוטובלי היא ממש ניואנס מהלך. אבל שטייניץ?

4. איפה דוד בן גוריון ואיפה בנימין נתניהו?

כדי להבטיח את עתידה של האקדמיה הישראלית לא נוכל להסתפק רק בכסף. דרושה הבנה מעמיקה ורחבה מהו חופש אקדמי. למדינה ציונית שהפכה למדינה צינית דרוש חזון. ובשביל חזון צריך מנהיג בשיעור קומה של דוד בן גוריון. בשנת 1949, כשהמדינה היתה שברירית וענייה מאוד, אמר ראש הממשלה בקול גדול: "כל פעולתנו המשקית והתרבותית לא תתואר בלי שימוש מקסימלי בכיבושי המדע". בן גוריון לא הרשה לאיש לצאת נגד הפרופסורים. להפך, הוא הפך את המדענים ליקירי האומה. בימים ההם האמינו בשכל, לא בקמעות ובלחשים. היו ימים כאלה.

איפה בן גוריון ואיפה בנימין נתניהו? כשהשוליים של הימין - המוציאים שם רע לימין של מנחם בגין, זכר דמוקרט לברכה -תוקפים את האוניברסיטאות, ראש הממשלה שומר על זכות השתיקה. לא מפרסם הודעה נוקבת, לא מכנס עיתונאים בבהילות, לא דוהר לאולפני הטלוויזיה. הוא ושריו הפחדנים עושים כנראה את החשבון הפופוליטי הקטנוני - למה לאבד קולות בשביל כמה פרופסורים מעצבנים? כך, השתיקה הופכת את ההתקפה השולית־לכאורה על החופש האקדמי לאיום אמיתי.

5. השתיקה שלנו מחרישת אוזניים

השתיקה של כולנו מחרישת אוזניים. זה לא ויכוח אקדמי על החופש האקדמי. אנחנו חייבים להעניק למדענים ולחוקרים ולמרצים מעמד מיוחד, מורם מעם, כראוי לאנשים שמבטיחים את עתיד הרפואה והתרבות, התעשייה והרוח, החקלאות והמשפט. אנחנו חייבים להוקיע כל ניסיון לפגוע בחופש האקדמי, שהוא תנאי הכרחי לכל מחקר ומדע. בשביל החזון הזה לא צריך להוסיף עוד שקל אחד לרפורמה המובטחת. צריך מנהיגים עם חזון, ובלי פחד משולי ההמון. ואם המנהיגים מתחבאים בלשכות שלהם - אנחנו חייבים לדבר בקול צלול ורם. אבא של בנימין נתניהו, חוקר חשוב, עשוי להבין מה כתוב כאן.