פסק הדין נגד הפרקליטות: אשמה
הסתרת חומרי חקירה, הצהרות שקריות, רשלנות וקומבינה: בכל אלה מואשמת פרקליטות מיסוי וכלכלה בשנים האחרונות. האם הביקורת הקשה בתיק הדסק הרוסי תניע את משרד המשפטים לקיים בדיקה פנימית מקיפה? סביר להניח שלא
גם החקירה בבנק הפועלים, כמו חקירת הולילנד, כמו רשות המסים, החלה בכותרות מרעישות שהכתירו אותה כחמורה בתולדות המדינה. בינתיים, החומרה שעולה מפסק הדין של השופט דוד רוזן היא בעיקר התנהגות הפרקליטות.
הסתרת חומרי חקירה, הצהרות שקריות, רשלנות וקומבינה - בכל אלה מואשמת פרקליטות מיסוי וכלכלה. פסק הדין של השופט דוד רוזן, שביטל את כתב האישום וזיכה שני מנהלים בדסק הרוסי של סניף הירקון של בנק הפועלים בתל אביב (ראו מסגרת), נורה היישר לתוך הקלחת הרותחת של דיון ציבורי מתעצם על מחדליה ותקלותיה של הפרקליטות.
לא מדובר כאן בזיכוי אלא בהרשעה גורפת. לא של הנאשמים, אלא של המאשימה - מדינת ישראל. מעולם לא הוציא שופט בישראל פסק דין כה מרשיע נגד הפרקליטות. מעולם לא הוטח בה מקבץ כה נוקב של ביקורות, מ"זכות יסוד שהופרה בבוטות על ידי המדינה", "התנהגות נפסדת, התנהגות הפוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות", "הצהרות המדינה... לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון היו שקריות", ועד "התנהלות המדינה גובלת בהתנהגות שערורייתית".
לפני כחודש, בכנס התקשורת של אוניברסיטת בר־אילן, טען פרקליט המדינה משה לדור כי התקשורת מעצימה "מעידות" ו"שריטות". "הפרקליטות עושה עבודה טובה בתחום הפלילי בדרך כלל, ובשוליים קיימות לעתים מעידות שצריך לחשוף אותן. לפעמים הסיקור של כל שריטה מועצם", אמר לדור.
אולם הפעם לא מדובר בתקשורת, אלא בשופט מחוזי המתאר את מחדלי הפרקליטות במילים חריפות יותר מ"מעידה" או מ"שריטה". השופט רוזן הנחית על הפרקליטות סטירה כפולה: גם מחיקת האישומים מנימוקי "הגנה מן הצדק" (הגנה שניתנת לנאשמים שסבלו מהתעמרות או מהתנהגות שערורייתית אחרת של גורמי האכיפה), וגם זיכוי הנאשמים לגופו של עניין. "יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים בפרשה זו לא הוכחו כנדרש וכצריך במשפט פלילי", כתב השופט. כלומר, הכישלון כאן הוא גם מקצועי וגם התנהגותי.
הפרקליטות מעלימה חומרים
לפרקליטות דרכים רבות לעיוות דין, למשל חילוץ הודאות שווא באמצעות לחץ בוטה על חשודים או עדים. טכניקות אלה מופעלות כשגובר הלחץ הציבורי לפענוח פרשה (דוגמת פרשת מע"ץ ופרשת עמוס ברנס). טכניקות אלה מופעלות נגד אוכלוסיות זרות וחלשות כמו ערבים, רוסים, אתיופים ופיליפינים (סולימאן אל־עביד, גרגורי באשירוב, אברהם פרדה ורודריגז גבריאל, בהתאמה).
טכניקה אחרת, שנידונה בפסק הדין הנוכחי, היא הסתרת חומרי חקירה מההגנה. ייתכן אפילו שאחוז ההרשעות הגבוה בישראל נזקף לעובדה שהפרקליטות, השולטת בחומרי החקירה, מביאה לידיעת הסנגורים ובית המשפט רק את החומרים המרשיעים, ומעלימה חומרים בעלי פוטנציאל הגנתי.
הסיפור הראשון הגדול שנחשף היה בשנות התשעים: פרשת נידאל אבו סעדה, שהורשע ברצח, ובהמשך זוכה לאחר שהתברר שהפרקליטות הסתירה חומר הגנה מהותי מהסניגור. פרקטיקה פסולה כזו התגלתה גם בפרשת האונס בעין גדי, שבה הסתירה התביעה מזכר שבו הביעה המתלוננת ספקות, שהובילו בסופו של יום לשחרור הנאשמים.
לפני כחודש וחצי תקף גם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס את התנהלותה של הפרקליטות בפרשת חיים רמון. "ממצאי משרד מבקר המדינה מצביעים על ליקויים משמעותיים בטיפולן של המשטרה והפרקליטות בתוצרי האזנות הסתר בעניינו של השר כתוארו אז, מר חיים רמון", נכתב אז בביקורתו של לינדנשטראוס, שכתב כי הפרקליטות הגישה כתב אישום בלי שתעבור על כל חומרי החקירה. "הדבר חמור בעינינו, בעיקר מתוך הראייה כי חובת השמירה על זכויותיו הטבעיות של נאשם העומד לדין, ויהיה זה שר או אזרח מן השורה - חובה היא לשמור על זכויות נאשם ולהביא לפניו כל חומר שנצבר נגדו, כדי שלא לפגום בהגנתו וכדי לאפשר לו להגיב על החומר", כתב המבקר.
בפרשה הנוכחית כותב השופט רוזן כי "הסבירות כי כתב האישום הוגש בלי שהתביעה עיינה בחומר החקירה כולו בשלמותו ואלפי מסמכים, עין תובע לא שזפתם - אינה מבוטלת. מצב זה אין הדעת סובלתו". גם על עניין זה התריע בזמנו לינדנשטראוס. הדמיון בתקלות הוא כפול: לא רק שחומרי חקירה לא הועברו לנאשמים, אלא שהתביעה עצמה לא עברה על כולם. חטא אחד הוא למנוע חומר מהנאשמים, חטא אחר הוא למנוע אותו מהתביעה עצמה.
עניין זה מאיר זווית מדאיגה נוספת: לא רק פגיעה בזכויות חשודים ונאשמים, שהגנתם הופכת "נכה" בלשונו של רוזן, אלא פגיעה אפשרית באינטרס הציבור ששם את מבטחו בפרקליטות שתעשה את מלאכתה נאמנה כדי להגן עליו.
מוטיבציית יתר להרשעה
בשנים האחרונות התלהט השיח בעניין הפרקליטות, לא רק בחזית שבין התקשורת למשפט, אלא בחזית שבין שופטים לתובעים. נראה ששילוב הידיים בין המוסדות הללו הגיע לקצו. כאשר פרקליט בכיר כמו אורי קורב, התובע במשפטו של אולמרט, מכנה שופטים בכינויי גנאי מצלצלים, קשה לשופטים להחריש ולא לגמול כשנופלת לידם הזדמנות, כמו אתמול.
נוסף על כך, "ההגנה מן הצדק" קונה לעצמה בהדרגה אוהדים בקרב השופטים. לאחר שגם המחוקק אימץ אותה, החלו שופטים ליישמה. רק לאחרונה נחלץ השר צחי הנגבי בזכות הגנה זו. אלא שההבדל מהמקרה הנוכחי הוא מובהק: אלמלא ההגנה, היה הנגבי מורשע ב"עבירת מרמה והפרת אמונים" בפרשת המינויים במשרד לאיכות הסביבה. כאן, הנאשמים היו מזוכים גם בלי ה"הגנה מן הצדק".
לשיטתו של לדור, כמות התקלות שיוצאת מתחת ידה של הפרקליטות היא קטנה, וחשוב יותר - המניע הוא לכל היותר רשלנות פעוטה של פרקליטים נקיי דעת, המסורים בכל נפשם לשליחותם הציבורית.
ואלה השאלות האמיתיות: הכמות והמניע. כיוון שכל תקלה בודדת משמעותה האפשרית היא הרשעה פלילית ולעתים מאסר ממושך, אז די בכמות החלקית שנסקרה כאן כדי לטעון לכמות מטרידה. וגם על המניע מותר להתווכח. אפילו כשאין ראיות לזדון, בוודאי שיש כאן מוטיבציית יתר להרשעה שעלולה לקלקל את השורה, בייחוד במקרים שבהם חקירות נפתחות בהדלפות ובכותרות מרעישות על "הפרשה (התורנית) החמורה ביותר בתולדות המדינה". כאמור, כך החלו סיפורי רשות המסים והולילנד. בכולן, לאחר שהתמונה התבהרה, התגלו לכל היותר כמה עכברים מכוערים, בוודאי שלא הרים. יותר קומבינות עקומות מאשר שחיתות פלילית שמקעקעת את אושיות החברה והמדינה.
האם המקרה הנוכחי יניע את משרד המשפטים לרפורמה האמיתית של ביקורת פנימית מקיפה, לחשבון אמיתי עם התובעות בתיק הנוכחי, או שכרגיל נקבל את הטיוח הצדקני והמתחסד? מותר להמר על האפשרות השנייה. אם לדור אינו מוכן להגן בבג"ץ על מבקר המדינה שמצא דופי במעשי פרקליטות הכפופות לו, קשה להאמין שהפעם יופקו לקחי אמת.