מי רשאי לשמור מאיתנו סודות?

פרשת אתר ההדלפות ויקיליקס, מעצר מפעילו ג'וליאן אסאנג' והשאלה אם האתר מסייע לדמוקרטיה או לטרור הציתו דיון מחודש בסוגיית הסודות וההצדקה שבחשיפתם. הדיון הזה הגיע אל קבוצות של אנשים מהחכמים בעולם: כותבי מגזין האינטלקטואלים המקוון Edge.org.

האתר Edge.org מפרסם מפעם לפעם שאלה זהה, ומפנה אותה לאנשים כגון אבי הפסיכולוגיה ההתנהגותית וזוכה פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן, נביא המשבר הכלכלי ומחבר "הברבור השחור" נאסים טאלב, יו"ר איגוד האינטרנט העולמי לשעבר אסתר דייסון, ממציא הבלוגים וטכנולוגיית ה־RSS דייב וינטר, ועוד שלל סופרים, פילוסופים ודמויות מפתח בהיסטוריה של האינטרנט. לעתים התשובות מתפרסמות כרצף מאמרים, ולעתים, כמו הפעם, כרב־שיח מרתק.

השאלה הטעונה, שהוצגה הפעם על ידי בכיר דיסני לשעבר וסמנכ"ל חברת הפטנטים הגדולה אפלייד מיינדס דני היל, קצרה וקולעת: מי זכאי לשמור סוד? ובהרחבה - מתי מותר לחשוף סודות ומתי חובה לחשוף אותם? איך יודעים אם חשיפתם היא מצווה או בגידה? והרי, ואת זה היל לא צריך היה לכתוב, כל כך הרבה מחיינו הכלכליים, הביטחוניים והאישיים תלויים ביציבות המנגנונים וההסדרים ששומרים פרטים מסוימים בסוד. אך מאידך גיסא, המדע, הנאורות, העיתונות, ההשכלה ותיקון עוולות דורשים פתיחות, ידע והגבלת הזכות לסודיות. והאם המצב הרצוי הוא זה שבו יש "מירוץ חימוש" תמידי בין המסתירים למגלים ובין המצפינים למפצחים? האם התחרות הזאת היא מעין יד נעלמה של הקידמה החברתית, וכל תוצאה היא לטובה?

האם ויקיליקס מסייע לדמוקרטיה או לטרור? צילום: אי פי אי

קל לצפות שהאנשים שמרחיבים את גבולות המחשבה, את ה־edge של האנושות, יתמכו בשקיפות ובאוורורם של כמה שיותר סודות. לכן כמה מהתשובות באתר מפתיעות. פרופ' כהנמן, למשל, מזכיר שסודות הכרחיים לקיום משא ומתן, שהוא כלי חשוב ליציאה מעימותים וממצבי משבר. גילוי סודות מסחריים הוא צעד התקפי של ממש, וגילוי סודות מדינה מאיים על הדיפלומטיה ועל השלום. טאלב, שבספריו כותב שהכישלונות הגדולים בהיסטוריה התבססו, ולנצח יתבססו, על נטייתנו להישען על מעט מדי מידע, תוקף את הרומנטיקנים שתומכים באוטופיה של חופש המידע ומריעים למדליפי הסודות. הכוח בכל מקרה יהיה בידיו של מישהו. כאשר הסודות נשמרים בידי ממשל דמוקרטי, לדמוקרטיה תהיה השפעה גדולה יותר. אחרת, המכריעים יהיו ההאקרים. ניקולס קאר, סופר ופרשן טכנולוגיה מהנחשבים בעולם, מזכיר את החשיבות של סודיות הפרט ועד כמה היא מקודשת לכל אחד, ומציין שכיום חסרים ערכים וחקיקה עדכניים ששומרים על הפרטיות. בעיניו הדבר בהול יותר מאשר המלחמה במדליפי מידע ממשלתי, ובעל השלכות חשובות יותר לעתיד. והעיתונאי דיוויד בראבי מזכיר את הדיווח של הסופר מילן קונדרה, שכתב כיצד המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה שבר את הסודיות האישית כאמצעי דיכוי. המשטרה ("החשאית") שידרה ברדיו הציבורי את השיחות האינטימיות ביותר של מתנגדיה. קונדרה כתב שפריצת הסוד פרצה גם את ההבחנה בין הפרטי לציבורי, וכך מחצה את ההתנגדות. בראבי מוסיף ששמירת הסוד תאפשר לנו אפילו יותר מאשר שני עולמות של פרטי וציבורי.

נשמעה גם הדעה ההפוכה, שלפיה דמוקרטיה נמדדת בקשיים שהיא מערימה על השליט לשקר ולנהוג בשחיתות ועריצות. לפי דעה זאת, הפחד התמידי מהדלפות משמש מצפון שמלווה את המנהיג גם במחשכים. אך הדעה הפרובוקטיבית ביותר היתה של יוצר הסרטים הדוקומנטריים דגלאס רשקוף. אמרתי מזמן, כתב, שעידן הסודות תם. כיום כולנו כבר יודעים הכל, ומה שאנו קוראים לו "סודות" הוא בעצם התעלמות והכחשה. האינטרנט הופך את עולמנו לבית יפני אחד, כתב רשקוף, שקירותיו קירות נייר ושכל אחד נשמע מבעדם. אנחנו לפעמים מתנהגים כאילו לא שמענו, אבל זו טעות לשכנע את עצמנו שיש עתיד לסודות.