דטרויט, עיר במלחמה

קורקטאון בשלג: פורנו הריסות

11 בבוקר, שכונת קורקטאון, דטרויט. שקט ושומם פה כמו על הירח. הסאונד היחיד שאני שומעת הוא הפסיעות המהוססות של עצמי בשלג הרך. מדי פעם, מאחורי שערים סגורים היטב, עולות נביחות חדות של כלב, שכאילו מנסה להזכיר לי שבני אדם לא אמורים להתהלך פה ברחוב, אם אפשר בכלל לקרוא לכביש המושלג וחסר המדרכות הזה רחוב.

הנה עוד בית שרוף, עוד חלונות מנותצים, עוד דלת חסומה בקרשים, גרפיטי, מכונית שהופשטה מהמנוע ומהגלגלים שלה, מרפסת שבורה שמכוסה בערימה של שלג ושהדיירים היחידים שלה הם צמד סנאים שחורים. אם לא הייתי יודעת אחרת - הייתי מנחשת שזו עיר במלחמה.

אני כבר לא טורחת להוציא את המצלמה. ראיתי כל כך הרבה מהמראות האלה בשלושת הימים האחרונים - וזה לא שנעשיתי עיוורת לזה, זה עדיין עצוב ומטורף ולא ייאמן - אבל כנראה אני מתחילה קצת להגעיל את עצמי.

החבר'ה שפגשתי בדטרויט קוראים לזה "פורנו הריסות" - תת־ז'אנר אזוטרי שהעיר שלהם נהפכה בשנים האחרונות לבירה העולמית שלו, ולא קשה להבין למה. על פי ההערכות הרשמיות, כ־30% מהמבנים פה נטושים - רבים מהם נכסים ארכיטקטוניים מרהיבים, שאריות מימי הזוהר של העיר. בשכונות מסוימות, בבלוק שפעם היו בו 50 בתים מאוכלס כעת רק בית אחד. כל השאר - מגרשים ריקים של בתים שנהרסו, בתים שרופים, בתים שנתפסו בידי פולשים זמניים, ובתים שהופשטו מכל דבר בעל ערך שאי פעם היה בהם: ההסקה, הביוב, הדלתות, החלונות, הפרקט, חוטי החשמל.

בתים נטושים בדטרויט בשבוע שעבר. ובכל זאת, יש בה הרבה יותר מגרסה מודרנית למערב הפרוע צילום: טלי שמיר

אבל הגיהינום של אחד הוא כידוע גן עדן של האחר, ודטרויט היא גן עדן, שלא לומר בית זונות, לעיתונאים, קולנוענים ואמנים שנמשכים לרומנטיקה הפוסט־אפוקליפטית שמצויה פה בשפע. מהסרט "רובוטריקים", שצולם בחלקו בתחנת הרכבת המרכזית והשוממה של מישיגן; דרך אמנית שמצלמת את עצמה עירומה בבתים נטושים; ועד ספר הצילומים "חורבות דטרויט" שפורסם לאחרונה - כל אחד קוטף את ליטרת ההזנחה שלו. זה הרי כל כך קל, הסיפורים מתגלגלים בכל פינת רחוב. איפה שלא תזרוק אבן, תפגע בזווית צילום מוצלחת לריקבון מרהיב, בסיפור מוזר או מפחיד.

באחת הנסיעות שלי בעיר אני מבחינה בקבוצה של חסרי בית. הם עומדים במגרש ריק מכוסה שלג, מתחממים ממדורה שהבעירו בחבית (הטמפרטורה היא 5 מעלות מתחת לאפס), מתחת לעץ עירום שעליו תלויות עשרות נעליים. אני מבקשת מנהג המונית לעצור. "מה זה העץ הזה?", אני שואלת, "זה עץ ההומלסים", עונה אחד מהם, "אם את רוצה לצלם תצטרכי לשלם 10 דולר". אני מוציאה כסף מהכיס ונותנת לו. "מה איתי?", אומרת מישהי אחרת, ועוד אחת ועוד אחד. בתוך חמש דקות אני מרוקנת את הכיסים שלי מדולרים, מצלמת במהירות ונוסעת משם. "ראית מה זה?", אני שואלת את הנהג, "כן", הוא אומר, ומעלה לי את מחיר הנסיעה ב־10 דולר. גם נהגי המוניות פה נאבקים כדי לשרוד.

אז הנה, עכשיו גם לי יש סיפור מוזר ומפחיד על מה שקרה לי בדטרויט. אני יודעת שהאנשים הרבים שפגשתי פה - רובם אנשים אופטימיים ונמרצים - לא יאהבו את הסיפור הזה, שמציג את העיר שלהם במלוא עליבותה. האנשים האלה, ואפשר להבין אותם, עשו ככל שביכולתם כדי להסביר לי שדטרויט היא קצת יותר מסט צילומים לפורנו הריסות או הגרסה העכשווית למערב הפרוע. למרות הפיתוי, אני מבטיחה לעצמי לפחות לנסות להציג תמונה קצת יותר מורכבת.

עץ ההומלסים. כולם נאבקים כדי לשרוד צילום: טלי שמיר

תערוכת הרכב בדאונטאון: אופטימיות מאוחרת מדי

חמש דקות נסיעה מעץ ההומלסים, בואך דאונטאון דטרויט, זו כבר אופרה אחרת. יש פה בניינים גבוהים ומאוכלסים, מלונות מפוארים ואנשים שהולכים ברחובות, על אף סופת השלג המתקרבת. מעל הכל מתנשא מרכז הרנסנס - מקבץ של שבעה גורדי שחקים מזכוכית, המפקדה של ג'נרל מוטורס. מי שמבקר רק בחלק הזה של העיר עשוי לחשוב שמצבה של דטרויט נהדר, שמדובר בסך הכל בעוד עיר אמריקאית גדולה ומפוארת, שאולי חטפה כמה מכות במשבר הכלכלי האחרון אבל בסך הכל ממשיכה בעסקיה כרגיל.

הימים האחרונים בדאונטאון נמרצים במיוחד. עשרות אלפי מבקרים, ובהם בכירי תעשיית הרכב, באו לתערוכת המכוניות הגדולה בצפון אמריקה, שמתקיימת פה מדי שנה. במרכז הכנסים קובו מנשבות רוחות של אופטימיות ושגשוג. בין עשרות מכוניות נוצצות מסתובבים גברים מעונבים ומרוצים. בביתן של אאודי מחלקים שמפניה, בירה בווארית, פילה בקר ביין אדום מצומצם ופנקוטה לבנדר. מדברים פה על התאוששות תעשיית הרכב האמריקאית (עלייה של 11% במכירות מאז השפל של 2009), על חברות כמו פורשה - שפרשו מהתערוכה במשבר וחזרו השנה - ובעיקר על צמיחת השוק החשמלי וההיברידי, שתביא לגיוס אלפי עובדים חדשים לתעשייה החבולה.

ודטרויט היא לא רק אימפריית רכב, אלא גם עיר הימורים מרכזית; מיני לאס וגאס, בעיקר לאנשים מאוהיו. גם הענף הזה מתאושש, ובשנה האחרונה עלו הרווחים ב־3%, ל־1.38 מיליארד דולר. הנתונים משני הענפים טובים, אבל הם כנראה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי מכדי לשנות מהותית את מצבה העגום של העיר.

תערוכת הכב השנתית, בשבוע שעבר. הלבנים בוחנים את המכוניות, השחורים מנקים אותן צילום: MCT

דטרויט - המכונה "מוטאון" או "מוטור סיטי" - נולדה בשביל מכוניות. ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר, יצרניות הרכב הגדולות בארצות הברית, קבעו את משכנן כאן בתחילת המאה ה־20, ועיצבו את החיים המקומיים לאורך עשרות שנים. בעיר שמעודדת שימוש במכוניות פרטיות, הכבישים רחבים, השכונות נראות כמו פרברים והתחבורה הציבורית כמעט לא קיימת. ובעיר שנשענת על פסי ייצור אדירים חיים דורות שלמים שלא למדו בקולג' או סיימו תיכון. מה הטעם בחינוך כשאתה יודע שבסופו של דבר תמצא את עצמך מפנש את הפגוש?

כי זה מה שבעיקר עשו האימפריות המוטוריות: סיפקו מקומות עבודה נוחים ובטוחים, עם איגודים חזקים, למאות אלפי אנשים, והפכו את דטרויט לסמל בולט של ארצות הברית, למקום שבו החלום האמריקאי מתגשם. אבל בעשורים האחרונים נהפכה העיר לקורבן ההצלחה של עצמה, ומשנות השבעים מעמד הביניים נהר אל הפרברים המרוחקים והעיר החלה להתרוקן. במקביל, במזרח הרחוק נרשמה צמיחה מהירה, בארצות הברית נפתחו מפעלים יפניים עם עובדים לא מאוגדים, והיצרנים האמריקאיים התקשו להתאים עצמם לביקוש למכוניות קטנות וחסכוניות; כל אלו החלו לנגוס בתעשיית הרכב, עד לקריסה שבאה במשבר. על פי המרכז לחקר מכוניות (CAR), ב־2000 עבדו בתעשיית הרכב במדינת מישיגן 226 אלף בני אדם; ב־2009 צנח המספר ל־82 אלף. שיעור האבטלה בדטרויט באותה שנה טיפס לכמעט 30%. מאז הצטמצם ל־13.3%, והוא עדיין אחד הגבוהים בארצות הברית.

עכשיו אני מסתובבת באולם התערוכה העצום, מתקשה להתעלם מהניגוד בין העושר המנצנץ למה שקורה בחוץ. כ־80% מתושבי דטרויט הם אפרו־אמריקאים, אבל באולם כמעט כולם לבנים. כשאני בוחנת את העניין שוב אני מבינה שטעיתי - יש פה די הרבה שחורים, רק שרובם מסתובבים עם סמרטוטים ומקלות מעוטרי נוצות ומבריקים את המכוניות. אני נזכרת במה שאמר לי מייקל ווילסון, הנהג מבית המלון שאני מתארחת בו, כששאלתי אם הוא רואה סימנים לכך שהכלכלה פה מתחילה להתאושש. "אני לא יודע", הוא אמר, "בשביל שחורים הכלכלה תמיד היתה גרועה".

השכונה הבנגלדשית: האמנים לא עומדים בפיתוי

הכלכלה הגרועה של דטרויט מייצרת גם הזדמנויות. לא מעט אמנים, אנשי תרבות ואנשי עסקים צעירים עוברים לעיר בשנים האחרונות, מנסים לחיות את העיר וגם לשנות את החיים בעיר. "במובן מסוים, אפשר למצוא פה חלום אמריקאי חדש ומוזר, בין ההריסות המתפוררות של חצי מאה של שקיעה תעשייתית", הגדיר זאת הסופר והפרסומאי איש דטרויט טובי בארלו.

נער הפוסטר של השגשוג הזה הוא פיל קולי, דוגמן לשעבר שב־2005 פתח את מסעדת הברביקיו המשגשגת סלואוז, מפעיל חברת נדל"ן וגם מעורב ביוזמות פילנתרופיות רבות. "זה מקום פורה מאוד לעסקים, משום שאנחנו כל כך מורעבים פה לכל דבר", אמר קולי בראיון ל"ניו יורק טיימס".

אבל מי שמושכים את עיקר תשומת הלב הם האמנים. בין עשרות היוזמות האמנותיות בעיר אפשר למצוא את זו של צ'אז מילר, אמן שמגייס ילדים כדי לצייר על קירות של בניינים נטושים; את "אובג'קט אורנג'" - קבוצת אמנים אנונימיים שצובעים בתים נטושים בכתום; ואת מי'ץ קופ וג'ינה רייכררט, אמן ואדריכלית שאחראים על מגוון פרויקטים אמנותיים ועיצוביים ידידותיים לקהילה. "יש איזה מגנט שמושך אותי לעיר", אומרת האמנית קייט לבנט, שעברה לדטרויט לפני ארבעה חודשים. "האנשים פה נורא קשוחים ונורא נאמנים. עסוקים בהישרדות. פסיכולוגית, כשאתה כל היום רואה סביבך חלונות מנופצים ודברים כאלה, ברגע שאתה מגיע למקום שבו יש לך חברים אתה יכול להוריד את השריון, וזה הופך את זה למאוד מיוחד".

בית נטוש שנצבע בעתום על ידי קבוצת אמני הגרילה "אובג'קט אורנג'". "כאן אפשר להוריד את השריון", מסבירה האמנית קייט לבנט צילום: בלומברג

רוב האמנים, עם זאת, נמשכים לדטרויט מסיבות פרוזאיות יותר: מחירי המחיה הנמוכים. שניים מהם הם ג'ון ברומיט ושרה ואגנר, שקנו בשנה שעברה בית מעוקל תמורת הסכום הלא ייאמן של 100 דולר. אני פוגשת את ברומיט בבית ב"בנגלטאון", שכונה בנגלדשית בצפון העיר שבה יש קהילה של אמנים שקנו בתים במחירים מצחיקים. "שמענו על הבית מחברים שכבר גרו פה, וחשבנו שיהיה טיפשי לא לקנות בית כל כך בזול", הוא מספר, "אין לנו כסף, ומבחינתנו זו דרך לקנות בית בלי להיכנס לחובות". הם עדיין על ארגזים, בדיוק עברו ממישיגן עם בנם התינוק. הם שיפצו את הבית לבד - תיקנו את החור בגג (שנפער על ידי הכבאים שנלחמו בשריפה שהוצתה כנראה על ידי הבעלים הקודם), בנו קירות, התקינו צנרת, חימום וחשמל. כמעט כל החומרים ממוחזרים - מהבית עצמו או מבתים שכנים - או שהגיעו מתרומות. "בסך הכל השקענו עד כה כ־6,000 דולר, כולל מסים לשנה", מסכם ברומיט, ומוסיף שהם כבר קנו מגרש ריק, מעברו השני של הרחוב, תמורת 500 דולר.

"אם את קוראת את 'הניו יורק טיימס' למשל, לאחרונה יש כמעט מיתוג מחדש של דטרויט, כאילו שזה נורא מגניב", הוא אומר. "אבל אנחנו לא חשבנו שאנחנו עושים את הדבר המגניב. אנחנו לא חושבים שאנחנו עומדים להחיות את השכונה או משהו, אין לנו תוכנית־על. פשוט באו לפה כמה אנשים מוזרים ויצירתיים, וכל אחד מאיתנו החליט לעשות משהו".

ברומיט לוקח אותי לסיבוב בשכונה. הוא יודע מי גר בכל בית, איפה הבתים הריקים. זו שעת ערב, ובנגלטאון נראית חביבה ונעימה. אבל באחד הבתים חסרה דלת, וברומיט אומר שהיא נגנבה מתישהו בארבעת הימים האחרונים. "הבחור שגר שם לא נמצא כבר זמן מה. הם בטח ראו שאף אחד לא מוציא זבל או מפנה את השלג", הוא אומר ומתנבא: "הם עומדים לפרוץ בקרוב, זה רק עניין של זמן. הם ייקחו את כל החימום והצנרת והחשמל וימכרו את זה". "הם" הם ה"סקראפרס" - חבורות שגונבות מה שרק אפשר מהבתים העזובים בעיר. הנטייה היא לחשוב שהם מכורים לקראק, אבל ברומיט אומר: "אני לא בטוח שהם בכלל מסוממים, כי זו עבודה די קשה לעשות את זה. אין לי הוכחה, אבל אני חושד שחומרי הבניין המשומשים שאתה קונה בחלק מהחנויות בעיר הגיעו מהבתים בשכונה".

אתה מרגיש מספיק בטוח לגור פה?

"אני לא אגיד שאני לגמרי לא מודאג, יש לנו תינוק. בקיץ רואים די הרבה סחר בסמים; בחורפים הקודמים היה איזה רכב, כמו אוטו גלידה רק בלי מוזיקה, שמוכר סמים. היה גם סוחר אחד, שני רחובות מפה, שזרקו לו בקבוקי תבערה על הבית. אני מקווה שזה לא יהיה משוגע מדי, לא הייתי רוצה להתחיל להחזיק אקדח, ואני מקווה שככל שנקבל יותר תשומת לב ושתהיה יותר אמנות כך המצב ישתפר".

ג'ון ברומיט, אמן. "אין תוכנית-על, יש אנשים יצירתיים שפשוט עושים" צילום: טלי שמיר

לדטרויט יש שם רע בכל הנוגע לביטחון פנים. מאז שנות השבעים שיעור הפשע בה אמנם ירד משמעותית, אבל ב־2007 היא דורגה כעיר המסוכנת בארצות הברית, ובאפריל שעבר CNN כלל אותה ברשימת הערים המסוכנות בעולם, לצד בגדד, ביירות ומוסקבה. לפי העיתונאי המקומי זוכה הפוליצר צ'רל לדאף, הנתונים הקיימים מטעים: "באופן שיטתי המשטרה כאן סופרת לא נכון את הרציחות, מה שמוביל לשיעור רצח נמוך יותר מכפי שהוא באמת". אפילו ראש העירייה הקודם, קוואמי קילפטריק, מתמודד כעת עם חשדות למעורבות ברצח חשפנית. קילפטריק כבר יושב בכלא לחמש שנים לאחר שהורשע בהפרת מאסר על תנאי ושיבוש הליכים משפטיים, כולל עדות שקר לגבי רומן שניהל עם עובדת שלו, ולפניו עומדים עוד 38 אישומים, כולל שוחד, סחיטה והונאה.

"הרבה אנשים מתקשרים ושואלים אם בטוח פה", מספרת לי פקידת הקבלה במלון. "אשה אחת אמרה לי: 'שמעתי שאני לא יכולה לעצור ברמזור בלי שיתקיפו אותי'. אני לא טורחת אפילו לענות. אנשים חושבים שמטורף פה, אבל זה לא נכון. זו עיר כמו כל עיר".

בערב אני צופה בחדשות בערוץ פוקס המקומי. מדווחים שם על אנס סדרתי שאנס שמונה נשים בימים האחרונים ועדיין לא נתפס, ועל עד מדינה בפרשת סמים גדולה שנרצח שעות ספורות לפני עדותו. המהדורה מסתיימת באייטם אופטימי: מערכת ביטחון חדשה הצליחה למנוע מעבריין מין מורשע להיכנס לבית ספר. למחרת אני שומעת שביום פתיחת תערוכת הרכב נגנבה אחת מ־20 המכוניות שב.מ.וו הביאה לתצוגה.

החווה של המיליונר: מגדלים ירקות בבתים נטושים

ביציאה מתערוכת הרכב, בביתן של סמארט, יש שלט גדול: "בטיחות היא לא שאלה של גודל". אבל בדטרויט בטיחות היא בדיוק שאלה של גודל. בשטח העיר, כ־360 קמ"ר, אפשר להכניס את סן פרנסיסקו, מנהטן ובוסטון ועדיין יישאר מקום לכמה פתח תקוות. בימי השיא, בשנות החמישים, גרו בה כמעט 2 מיליון בני אדם, היום הם רק 800 אלף. לעירייה, עם גירעון של כ־450 מיליון דולר ופשיטת רגל אפשרית באופק, אין משאבים להעניק את השירותים הנדרשים, ובטח לא לדאוג לביטחון פזורת האוכלוסייה הזו. אין ספק שאם דטרויט רוצה להציל את עצמה היא צריכה להצטמצם. השאלה היא איך בדיוק.

הרבה גבות הורמו לאחרונה כשהעירייה הציגה את התוכנית שלה להידוק: להרוס 3,000 בתים בשנה, לחתוך ל־20% מהעיר שירותים בסיסיים כגון סיורי משטרה, תאורת רחוב ופינוי אשפה, ו"לטרנספר" משפחות משכונות עזובות לשכונות מאוכלסות יותר. "כמה עולה לשלוח משאית זבל לבלוק שיש בו בית אחד, ועד מתי אתה יכול להמשיך לעשות את זה?", תוהה מייק סקור, נשיא חוות הנץ. הוא תומך בתוכנית העירייה, ובינתיים עומד בראש מיזם שמנסה להפוך את השטחים המתים לחווה העירונית הגדולה בעולם.

מייק סקור מחוות הנץ. "נשנה את תפיסת הנדל"ן פה" צילום: טלי שמיר

חוות הנץ שייכת למיליונר ג'ון הנץ, שבחודשים האחרונים השקיע 30 מיליון דולר בקניית נכסים מעוקלים שנמצאים בבעלות העירייה. "כשליש מהעיר נמצאת בבעלות העירייה", מספר סקור, "היא צריכה לנהל את הנכסים האלה ואף אחד לא רוצה לקנות אותם; יש פה כל כך הרבה מהם שהם לא שווים כלום. איך אתה מאזן את התקציב ככה? ג'ון הבין שהעיר לא יכולה לפתור את הבעיה, ושאם הוא יקנה הרבה שטחים ריקים הוא ישנה את תפיסת הנדל"ן ועוד אנשים יעשו את זה. כך לאורך זמן נצליח להעביר יותר שטחים למגזר הפרטי. יש כבר כמה משפחות שאמרו 'אם ג'ון הנץ קונה אדמה - גם אנחנו רוצים'".

מה תגדלו בחווה?

"נגדל עצים לבנייה, עצי כריסמס, מטעי תפוחים ופירות וירקות בחקלאות הידרופונית, בתוך מפעלים נטושים. ניצור עבודות, ננקה את הזבל ואת המבנים המסוכנים, נייפה את העיר. הצפי שלי הוא שנגדל לכמה מאות ואולי כמה אלפי אקר (אקר אחד שווה לכ־4 דונמים). המטרה שלנו היא לא לספק כמויות גדולות של מזון אלא להיהפך למרכז מוביל במחקר ופיתוח חקלאות אורבנית, ואני מקווה שדטרויט תהיה ידועה בזכות כמה תעשיות, ולא רק אחת".

סקור לוקח אותי לסיור בשטח שבו תעמוד החווה. בינתיים אין פה כלום חוץ מכמה מבנים נטושים, ערימות של זבל תעשייתי וארגזים עם חפצים. מאחד הבתים, שנראה נטוש לגמרי, יוצא בחור גדול שמבקש ממני לא לצלם. "עצם העובדה שנפנה את השטח הזה ונגדר אותו תעזור מאוד לעירייה", מדגיש סקוור.

אני שואלת אותו למה החווה לא מתעתדת להתמקד במזון. בין שאר המחמאות שהיא מקבלת מהתקשורת, דטרויט זכתה לאחרונה לכינוי "מדבר מזון" - ג'אנק פוד, משקאות אלכוהוליים וחטיפים זמינים בה הרבה יותר מפירות וירקות; ואמנם, בשלושת הימים שלי פה התקשיתי למצוא מקומות שמוכרים אוכל שלא מעורבים בו בשר או שמן. "ההגדרה 'מדבר מזון' מטעה", טוען סקור, "נכון שיש אזורים שבהם קשה למצוא מזון טרי, אבל השאלה היא למה. זה לא כי קהילת העסקים סימנה את דטרויט ואמרה 'לא נמכור לאנשים האלה ירקות'. זה פשוט לא משתלם למכור מוצרים טריים, כי האנשים לא רוצים לשים את הכסף שלהם על זה. מאותה סיבה אתה לא יכול למצוא פה, נגיד, ציוד צלילה".

מגרשי ההרס: להציל כל מה שאפשר

כמה שעות קודם לכן, בחלק אחר של העיר, אני נוסעת בג'יפ עם ג'ון ג'ורג' האב וג'ון ג'ורג' הבן. הם מראים לי רחוב שהם מתחילים לשקם בשבוע הבא. "יש פה עשרה בתים, אולי שניים מאוכלסים. את הבית הזה אנחנו יכולים להציל", אומר האב ומצביע עכשיו לצד השני, "את זה לא, כי הוא שרוף. אבל את זה כן, ואת זה כן, אנחנו יכולים להציל את רובם". הוא נשמע כמו רופא בטיפול נמרץ אחרי תאונת שרשרת. "הרס הוא כמו סרטן, אם אתה לא תולש אותו - הוא מתפשט והורג הכל".

ג'ורג' (52), סוג של גיבור מקומי, הוא מייסד ומנהל עמותת מגרשי ההרס, שהשקיעה עד כה כ־20 מיליון דולר (הרוב מתרומות מתעשיית הרכב) בשיקום מבנים או בהריסתם, בעזרה לעסקים קטנים, בהקמה של כפר אמנים, בגינות קהילתיות ובסיורי אבטחה אזרחיים. כל מה שיכול להפוך את החיים בשכונה הזו, אולד רדפורד, לקצת יותר נורמליים.

משרדי העמותה נמצאים בבניין שקנה ג'ורג' מהעירייה תמורת דולר אחד, ואז השקיע 1.4 מיליון דולר בשיקום שלו. "כשעברנו היו חורים בקירות, החלונות היו שבורים, יונים חיו פה, על הקיר מישהו כתב 'השטן שולט' - וזה באמת נראה ככה", הוא מספר את הסיפור שלו, אבל זהו עוד סיפור דטרויט אופייני.

ג'ון ג'ורג' האב וג'ון ג'ורג' הבן, משקמי בתים. עשרת אלפים מתנדבים מתקנים מאות בתים ומוכרים בזול צילום: טלי שמיר

את המסע אל השיקום הוא החל לפני 22 שנה. "עברתי לשכונה הזו עם אשתי, היה לי בן קטן ובת בדרך, מאחורי הבית שלי היה בית נטוש שהפך ל'קראק האוס'. ביום שישי אחד היו יריות, מכות בחצר, אנשים זרקו לנו בקבוקים על הדשא, השתינו בשיחים. אני אוהב מסיבות טובות, אבל יש דברים שפשוט לא עושים. אז למחרת קניתי צבע וקרשים וחסמתי את הבית השכן. פיניתי את כל הזבל וגזמתי את הצמחייה. כמה שכנים עברו ושאלו מה אני עושה, סיפרתי להם והם החליטו להצטרף אליי. בסוף היום סוחרי הסמים הגיעו, ראו שהם לא יכולים להיכנס ועזבו. ככה הכל התחיל. עכשיו יש לנו יותר מעשרת אלפים מתנדבים. אנחנו אגרסיביים מאוד: הרסנו עד היום 300 בתים. לבתים אחרים אנחנו מגיעים עם 300-200 מתנדבים ומסלקים את כל האנרגיה השלילית, מנקים, משפצים ומוכרים למשפחה עם הכנסה נמוכה. ככה אנחנו יוצרים בעלי בתים. כי אם זה שלך - אתה לא תזניח את זה. המטרה שלנו היא לא רק לייצב את העיר, אלא גם להחיות אותה".

ג'ורג' כל הזמן בתנועה, וכל הזמן עוצר לעבוד. תוך כדי הסיור הוא מסייע למישהו לאסוף תרומת בגדים, מתאם פגישות, נותן כסף לאסיר משוחרר שצריך לנסוע באוטובוס לקצין המבחן שלו. הוא אחד האנשים הנמרצים וחדורי השליחות שפגשתי בחיי, אבל היכולת שלו להילחם בכוחות ההרס של דטרויט מוגבלת. "זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ואנחנו מבינים את זה", הוא מודה, "אבל איזו אפשרות יש לי? האפשרות היא להפסיק. אני לא אעשה את זה. את צריכה להרוג אותי כדי להיפטר ממני".

ג'ורג' הבן (24), לעומת זאת, פחות אופטימי ונלהב. כמו הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם, גם הוא עזב את העיר וגר עכשיו בפרבר סמוך, אבל עובד כמנהל אתר בעמותה של אביו. "גדלתי פה, עצוב לי לראות את העיר שוקעת ככה. יש לי יחסי אהבה־שנאה עם דטרויט", הוא מסביר. "מה שקורה פה מצער, אבל גם לאנשים בעיר יש אחריות למצב. המנטליות צריכה להשתנות, ואנשים צריכים חינוך טוב יותר. להרבה תושבים יש מנטליות של פחד מהאיש הלבן, שאריות משנות השישים. רוצים פה מנהיגות שחורה - זה מובן, אבל לפעמים הם שמים את זה מעל הכישורים לתפקיד, כמו עם קילפטריק (ראש העירייה לשעבר)".

לפני שאנחנו נפרדים ג'ורג' האב נותן לי מתנה: את הספר "בית בדטרויט", שהוא כתב לו את ההקדמה. הספר מאגד תמונות של בתים יפים וסיפורים של האנשים המפורסמים שגרו בהם: הנרי פורד, מלקולם אקס, רוזה פארקס, פרנסיס פורד קופולה, ג'רי ברוקהיימר, אריתה פרנקלין, דיאנה רוס, סטיבי וונדר, אמינם. אני חושבת שאני מבינה מה הוא מנסה להגיד לי, בדרכו העדינה: גם הוא לא היה רוצה לראות עוד סיפור דרמטי על מסכנותה של העיר. הוא מבקש שלא אשכח שלצד עיי החורבות, דטרויט היא גם עיר עם אופי, עם אנשים כישרוניים והיסטוריה תרבותית וחברתית חד־פעמית. ואולי זה מה שהופך את הסיפור שלה לכל כך טרגי - זהו הכישלון המרהיב ביותר שאפשר לדמיין, המקום שבו נחשפת ערוותה של המכונה האמריקאית במלוא תפארתה, או במילותיו של העיתונאי צ'רלי לדאף: "זה מרכזה של האימפריה, וזה המקום שבו אתה יכול לראות את תחילת שקיעתה".