הפער הבלתי נסבל בין הכיס למדד הרשמי

האינפלציה שאיתה אנחנו חיים בשנה האחרונה היא מסוג הסיפורים שבו בעצם כולם צודקים. צודק מי שהולך לסופר או לשוק, רואה כיצד המחירים מזנקים מדי שבוע, ומרגיש שזה לא ממש מסתדר לו עם הנתון הרשמי של 2.7% אינפלציה בשנת 2010. צודקת גם הלמ"ס, שממשיכה לטעון שבשיטת חישוב המדד שלה אין כל בעיה. אפילו עם ההסבר של בנק ישראל, שמגייס לעזרתו נימוקים מאקרו־כלכליים חובקי עולם, אין הפעם בעיה מיוחדת.

החיים ביוקר, ישראל 2011:

• מחיר הדלק: זינוק של 13% בתוך שנה
• תעריפי המים: תוספת ממוצעת של 40 שקל בחודש
• שכר דירה: עלייה של 5%-6% בשנה
• תעריפי הסלולר: עלייה של 4.5% ב-2010
• מחירי המזון: עלייה של 5%-10% בחודש וחצי
  

ההסבר לפער בין "מדד השוק" לבין המדד הרשמי של הלמ"ס נובע מעצם הגדרת מדד המחירים לצרכן, "המודד את השינוי בהוצאה הדרושה לקניית סל מצרכים ושירותים המייצג את התצרוכת הממוצעת של משקי הבית".

מילות המפתח כאן הן "ההוצאה לתצרוכת ממוצעת". כמו בכל ממוצע, גם ההוצאה לתצרוכת ממוצעת של משקי הבית אינה אומרת הרבה, מהסיבה הפשוטה שיש משפחות שמוציאות מעט ויש משפחות שמוציאות הרבה מאוד.

בשנת 2009, למשל, הסתכמה ההוצאה החודשית הממוצעת לתצרוכת למשק בית ב־13,009 שקל. אבל ההוצאה הממוצעת של משפחה בשני העשירונים התחתונים הסתכמה באותה שנה ב־7,634 שקל, ואילו ההוצאה המשפחתית בשני העשירונים העליונים היתה כבר 20,335 שקל.

אם משפחה א', ששייכת לעשירונים העליונים, מוציאה הרבה יותר ממשפחה ב' מהעשירונים התחתונים, הרכב "סל" המצרכים והשירותים שלה ישתנה. כאשר אותם מצרכים ושירותים לא מתייקרים בצורה אחידה, זה כבר די ברור מדוע רבים מאיתנו מרגישים שמדד המחירים לצרכן לא ממש משקף את מה שעובר על הכיס הפרטי.

עיון בהודעת האינפלציה השנתית של הלמ"ס מראה שהנתונים היבשים תומכים בהרגשה זו: בשנת 2010 נרשמו עליות מחירים בכ־80% מהמוצרים והשירותים הכלולים ב"סל" המדד. כרבע מכלל המוצרים והשירותים התייקרו בשיעור שבין 5% ל־10%, לעומת כ־4% בלבד מהם שהוזלו ביותר מ־5%. גם רשימת ההתייקרויות הבולטות של 2010 לא ממש מסתדרת עם השורה התחתונה, שהצביעה על עלייה של 2.7% בלבד במדד המחירים: הירקות הטריים התייקרו ב־22.4%, הפירות הטריים ב־19.9%, הסיגריות והמשקאות החריפים ב־11.8%, ההנעלה ב־11.7% והסוכר ב־11.5%.

קל להרגיש שבשנה החולפת התייקרו מחירי הפירות והירקות בשיעור ממוצע של 16%, ומחירי ההלבשה וההנעלה עלו ב־4.5%. עם זאת, יש פחות מודעות לעובדה שהמדד הכללי עלה בשיעור מתון יחסית כי סעיף התחבורה ותקשורת, למשל, עלה רק ב־2%, בין היתר בשל ירידה של 3% שנרשמה בהוצאות על נסיעות לחו"ל, ומכאן הפער בתפיסת היוקר.

ותודה לספקולנטים במט"ח

את ההסבר הרשמי לשיעור הגבוה יחסית של האינפלציה מספק, כאמור, בנק ישראל: המחירים בארץ עולים בשנה האחרונה בקצב מהיר מזה של המשקים הגדולים במערב כיוון שהמשק הישראלי נחלץ מהמשבר הגלובלי מהר יותר מהם וחזר לצמיחה מהירה, וכאשר צומחים מהר, עולים גם המחירים.

ניתוח נתוני הלמ"ס שנערך בחטיבה למידע וסטטיסטיקה בבנק ישראל נותן אף הסבר מפורט יותר: ב־2010 עלה אמנם מדד המחירים הכללי ב־2.7%, אבל מחירי המוצרים הסחירים עלו בשיעור ממוצע של 0.8%, בעוד שמחירי המוצרים הלא סחירים עלו בשיעור גדול הרבה יותר של 3.6%.

המוצרים הסחירים הם כל אותם מוצרים ושירותים שניתן לסחור בהם עם חו"ל, כמו מוצרים בני־קיימא, מוצרי אנרגיה, מזון וביגוד. המוצרים הלא סחירים הם המוצרים והשירותים שנצרכים רק בארץ, כמו נכסי נדל"ן ושירותים שונים. המשמעות של התייקרות גדולה יותר של המוצרים הלא סחירים היא שהאינפלציה שנרשמה בשנה החולפת היא בחלקה הגדול אינפלציה מקומית, בעוד שמוצרי היבוא סייעו למתן את עליית המחירים הכללית במשק הישראלי.

הקטע המשעשע בהקשר זה הוא מלחמת החורמה שהכריז נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר על התחזקות השקל. אם טענת הבנק נכונה, שלפיה גופים ספקולנטים מחו"ל אחראים במידה רבה להתחזקות השקל, צריך להודות לאותם גופים על תרומתם להאטת קצב האינפלציה. העלייה המתונה שנרשמה ב־2010 במחירי המוצרים הסחירים נובעת, בין היתר, מירידה של 6% בשער הדולר מול השקל, ושל 7% בשער סל המטבעות, שתרמו להוזלת מחירי היבוא.

נתניהו ושטייניץ. לא פעלו למיתון העלייה ביוקר המחיה צילום: אוראל כהן

יציבות במוצרים המפוקחים

ניתוח נוסף שערכה החטיבה למידע וסטטיסטיקה לנתוני הלמ"ס מנקה לכאורה את הממשלה מאחריות ישירה לגל האינפלציה הנוכחי. מחירי המוצרים ה־"מפוקחים", הכוללים בעיקר מוצרי יסוד המסובסדים על ידי הממשלה, והמוצרים ה־"מבוקרים", הכוללים שירותים המסופקים על ידי רשויות ציבוריות, כמו חשמל, מים, תחבורה ציבורית ומסים עירוניים, לא עלו בחדות.

ב־2010 עלו מחירי המוצרים המפוקחים בשיעור ממוצע של 2.9% והמוצרים המבוקרים התייקרו רק ב־1.8%. המדד ללא כלל המוצרים המבוקרים והמפוקחים עלה בשנה החולפת בשיעור דומה למדי לזה של המדד הכללי - 2.8%. נתונים אלה אינם מסתדרים עם מה שמבינים היטב כל קוראי העיתונים: כאשר הממשלה חוזרת בה מההפחתה המובטחת של גובה המע"מ, מייקרת את הסיגריות והאלכוהול, או מעלה את מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, היא חייבת לתרום לעליית המדד.

אחד ההסברים העיקריים לסתירה לכאורה בין הנתונים נעוץ בהתחזקות השקל. הירידה שנרשמה בשנה החולפת בשער הדולר השפיעה לטובה על מחירי הדלקים בארץ, וגרמה לירידה של 8.3% במחירי החשמל לצריכה ביתית. גורמים נוספים שסייעו לממשלה לצאת טוב יותר מהסיפור הם ביטול היטל הבצורת, שגרם לירידה מסוימת במחירי המים, והעובדה שהעלאת המס האחרונה על הדלק וההעלאה שבדרך על הפחם לייצור חשמל יבואו לידי ביטוי רק במדד 2011.

בעיה במנגנון הפיצוי

כאשר מחירי הדלקים בעולם עולים, הממשלה אינה אחראית להשפעת ההתייקרות הגלובלית על מדד המחירים בארץ, אבל כאשר הממשלה מעלה את גובה המס המוטל על הדלק כדי לסתום עוד פרצה בתקציב, היא אינה יכולה להתנער מתרומתה לאינפלציה. אותו דבר חל גם על צעדים נוספים שנקטה הממשלה בשנתיים האחרונות, כמו העלאת גובה המע"מ, דחיית ביצוע ההבטחה המפורשת לשוב ולהורידו, הגדלת שיעור המס על פחם לייצור חשמל, ייקור המים, העלאת המס על סיגריות ואלכוהול ועוד.

אינפלציה נמוכה יחסית היא עסק די חמקמק, כי גם כאשר המדד עולה בפחות מ־3%, כמו שקרה בשנה שעברה, יש לא מעט משפחות שנפגעות מעליית המחירים בצורה הרבה יותר קשה. לכן הגיע הזמן לחשוב על מנגנון פיצוי חדש, שיחליף את הסדר תוספת היוקר שבשמונה השנים האחרונות קיים רק על הנייר.