האמהוּת הופכת את האשה ל"מוגבלת" בעיני המעסיק

אולי זו רק מקריות משעשעת, אבל כשמנסים להגיע לדף החלטת הממשלה בנושא "עידוד תעסוקת אמהות לילדים בגילאים 0–5" באתר משרד ראש הממשלה, מגיעים לעמוד שאינו קיים. מקריות, אך גם סמליות. ההחלטה כנראה קיימת אי שם במאגרים העצומים של החלטות שהתקבלו אי פעם, אבל בדיוק כפי שהתקלה העלימה אותה מעמוד האינטרנט, היא גם לא קיימת במציאות.

והחלטה זו אינה לבדה. יחד עמה קבורות רוב התוכניות "המהפכניות" לשילוב נשים במעגל העבודה במדינת ישראל: יום לימודים ארוך, סבסוד מעונות יום וגם הכרה בהוצאות גן לצורכי מס.

מדוע בכלל צריך החלטות מסוג "שילוב אמהות במעגל העבודה" או "ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים בחברות ממשלתיות?". למה לבזבז משאבים על קבוצה, שמהווה מעט יותר ממחצית מכלל אוכלוסיית ישראל, ואינה סובלת ממוגבלות כלשהי? האם לא עדיף להשקיע את אותם המשאבים בתוכניות לשילוב נכים, למשל, בשוק העבודה?

מילואים לעומת ימי מחלה

את התשובה לשאלה יכולים לתת רק גברים. בעוד שהנשים אינן רואות את עצמן כ"מוגבלות" או כ"בעייתיות" בנושאי עבודה ותעסוקה, הרי שנקודת השקפתם של הגברים שונה לחלוטין. לא מדובר בהכרזה פמיניסטית אלא בשיקוף המציאות. את ההמחשה הראשונה לכך קיבלתי לפני כמה שנים טובות, כאשר אבי אמר לי "היה עדיף לך להיוולד גבר". באותו רגע כמובן נפגעתי, אבל ככל שאני חושבת על כך יותר, ובעיקר ככל שחולפות השנים, אני מבינה את כוונתו.

הגישה השוויונית בישראל אמנם התקדמה מאוד, ושיעור תעסוקת הנשים עולה בהתמדה והגיע ב־2008 ל־51.3%. שיעור הנשים המובטלות נמצא בירידה ועמד על 6.5% מכוח העבודה האזרחי ב־2008. גם אחוז הנשים האקדמאיות נמצא במגמת עלייה מתמדת, ובתארים המתקדמים אף יש ייצוג גבוה יותר לנשים - אבל כל זהרחוק מלהיות מתורגם לשוק העבודה. שם, מתברר, רק כ־30% מבין המנהלים הם נשים, וגם ברמות השכר קיים פער גדול של כ־20%, אם מדובר במשרה בכירה ואם במשרת שכיר רגילה.

מה קורה בין הלימודים והעבודות הראשונות לבין הטיפוס במעלה מדרגות הקריירה? התשובה פשוטה: האמהוּת. רק אחרי שהפכתי לאמא הבנתי את משמעות האמירה של אבי, נוראה כמה שהיא עלולה להישמע. האמהות הופכת את האשה ל"מוגבלת" בעיני המעסיק.

אותה אם צעירה שחוזרת מחופשת לידה ראשונה עדיין לא מכירה את ענייני מחלות הילדים, המטפלת שחייבת ללכת הביתה בזמן ובעיקר את רגשות האשמה, הנגרמים במידה רבה על ידי החברה מעודדת הילודה שלנו. אבל ברוב המקרים, המעסיק שלה כבר יודע יותר טוב ממנה. ידיעה זאת תגרום לו להעדיף לרוב להעסיק ולקדם גבר - גם אם מדובר ביוצא יחידה קרבית שמספר ימי המילואים השנתי שלו ישתווה ולעתים אף יעבור את מספר ימי המחלה שלהם תזדקק האשה.

עין עקומה מהחברה

בדיוק כפי שמקור הכשל הוא גורם אחד, כך גם הפתרון למצב הנוכחי חייב להיות משולב. קודם כל המעסיקים: הפסיקו לראות בנו "אמהות". כשאנחנו בעבודה אנחנו "עובדות", בדיוק כפי שאתם "עובדים" ולא רק "אבות". כך, אם תקבעו ישיבות בין השעות שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים, נוכל גם אנחנו להרגיש עובדות לכל דבר. אם חשוב לכם לראות אותנו במשרד גם אחרי ארבע, דאגו להקים גנים בצמוד למשרד או באזורי התעסוקה.

הממשלה אמנם לא תשנה את התרבות הארגונית, אך במסגרת המשך הניסיונות לעודד יציאת נשים לעבודה, חובה להקים יותר מעונות יום ממלכתיים, כדי שחינוכו של פעוט בן שנתיים לא יעלה כמו סמסטר בהרווארד.

באותה הזדמנות יש להאריך את שעות פעילות הגנים וצהרונים עד לשעה שש או שבע, כדי לאפשר לאמהות "הקרייריסטיות" לבנות את עצמן במקום העבודה.

ומה בנוגע לחברה? הפסיקו להסתכל עלינו בעין עקומה. כן, יש לנו ילדים, אנחנו אוהבות אותם יותר מכל דבר בעולם, אבל אנחנו גם נשים ועובדות. הלידות לא מחקו לא את המקצוענות שלנו ולא את הרצון שלנו להתקדם. הגישה שהשתנתה היא רק שלכם.