מעשה לא חברי

1. לא פסלות אינהרנטית"

העליון התיר ב־1999 לשופט לשבת בדין במשפט שבו מופיע עו"ד חבר

אליעזר גולדברג צילום: דן בלילטי

דווקא לאחר המהלומה שהנחית על השופט יהודה זפט נציב התלונות על שופטים אליעזר גולדברג בעקבות חשיפת "כלכליסט", בדו"ח שפורסם השבוע, ראוי לספר את הסיפור הבא. בוקר אחד ראיתי נכה אובד עצות בלובי היכל המשפט בתל אביב. בידו היה זימון, אך לא היה לו מושג לאן לפנות. הוא ביקש עזרה, אבל לאף אחד לא היה זמן בשבילו. עד שפגש במקרה את השופט זפט שמיהר מן הסתם לדיון באולמו. זפט עצר, הקשיב, עיין בזימון והוביל את הנכה עד ליעדו.

הנציב אליעזר גולדברג קבע שזפט חייב היה לגלות שיוצג בידי עו"ד יעקב וינרוט באותם תיקים שמשרד וינרוט ייצג מולו לקוחות. אלא שמקור החובה הוא מעורפל. בהחלטה שמותירה ביצה סרוחה על פרצופו של אדם - וגם שופט הוא אדם - צריך להראות שאכן הופרה חובה במקרה הנידון שבו לא היתה לשופט עילה לפסול את עצמו.

כך לפי הנורמות ששררו אז. ב־1999 קבע בית המשפט העליון: "יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו אינם יוצרים פסלות 'אינהרנטית'". זה נקבע כשעו"ד פיני רובין ייצג את מנכ"ל טבע אלי הורביץ בערעור בפני חברו הטוב, השופט תיאודור אור. השופט אליהו מצא קבע שכללי האתיקה במקרה כזה אינם מחייבים פסילה. הנשיא ברק קבע בפסק דין אחר: "אך טבעי הוא שבין שופטים לעורכי דין קיימים קשרים אישיים. אין בכך כדי למנוע משופט לשבת בדין במשפט שבו מופיע עו"ד חבר".

ואם פסילה אינה מתחייבת כשמדובר בחברים טובים ביותר, קל וחומר שייצוג חד־פעמי לפני זמן רב לא מחייב פסלות. גולדברג, בהחלטתו, התעלם מפסיקה זו כשחבט בזפט במלוא העוצמה על היעדר הגילוי.

2. למה חמש?

הנציב יצר נורמה משלו לחובת גילוי על ניגוד עניינים שתקפה ל־5 שנים

לאחר פרשת אור־רובין תוקן החוק, והיום שופט פסול מלדון צד שמיוצג בידי חברו הטוב. ד"ר לימור זר־גוטמן כתבה בהמשך על "חובת הגילוי האתית", שמחייבת שופטים לגלות ניגודי עניינים גם כשאלה אינם מגיעים לפסלות. הכל נכון, יפה ומוצדק. אבל בזמן אמיתי של מפגשי זפט־וינרוט הנורמות היו שונות. הנציב אף יצר נורמה משלו - חובת הגילוי תקפה לחמש שנים אחרי הייצוג. למה חמש?

יהודה זפט

גולדברג בהחלטתו דרס עוד כמה כללי איפוק. וינרוט מצוי בעיצומו של מאבק על חפותו, ובכל זאת, מטיל גולדברג ספק באמינותו: "האמור בטבלה (טבלת שכר הטרחה שהגיש וינרוט לביהמ"ש - מ"ג) לא בא אלא להראות כי שכר הטרחה שעו"ד וינרוט קיבל מהשופט ומרעייתו היה נמוך ממה שהיה מקובל במשרדו; ואילו בתגובתו לנציבות מסר, כאמור, עו"ד וינרוט כי השכר עלה בקנה אחד עם שכר הטרחה שנגבה בתיקים של לקוחות שונים".

וינרוט הסביר "פירכה" זו במהלך עדותו הארוכה בבית המשפט. האם הנציב כתב את מה שכתב אחרי שקרא את הפרוטוקול במלואו? ווינרוט הוא בכלל לא צד בתלונה, אז למה לחבוט גם בו?

וגם - פסק הדין של זפט, שהכשיר את בוררות צ'רלטון, תלוי ועומד היום בערעור בעליון. תנועת אומ"ץ טענה שאסור לזפט לדון בהיקף חובת הגילוי של הבוררת גבריאלה דה־לאו, כל עוד תלונה בעניין דומה מתבררת נגדו. גולדברג לא דופק חשבון: "מיטיב היה השופט לעשות אלמלא דן בעניין עקב קרבת הנושא בו לטענה שהופנתה כלפיו הוא...".

3. כבר לא מופחת

סיפור זפט מחסל את טענת שכר הטרחה המופחת בפרשת וינרוט־ויטה

החלטת גולדברג מתכתבת עם פרשת וינרוט־ויטה, גם בשאלת שכר הטרחה. הפרקליטות מאשימה את ויטה בתשלום שכר טרחה "מופחת", ו"למראית עין" שהוא אחד מנדבכי השוחד והפרת האמונים. ויטה שילם 20 אלף שקל עבור ייצוג בישיבה אחת בבית המשפט. זפט שילם כ־16,600 שקל על ייצוג שארך כ־14 ישיבות.

הנרטיב הפלילי בפרשת וינרוט־ויטה מבוסס גם על בו־זמניות הטיפול של ויטה בלקוחות וינרוט אל מול הטיפול בו בידי וינרוט. ועם זאת, נדמה שסיפור זפט מחסל לפחות את טענת שכר הטרחה המופחת.

והמשך לעניין אחר. בשבוע שעבר כתבנו כאן על המלחמה שאסר שופט ביהמ"ש העליון אשר גרוניס על המרבים בניירת שלא לצורך. בתיק גאידמק־גלמור־פועלים שירותי נאמנות התקוטטו הצדדים על כמות הניירת שניתן להעמיס על בית המשפט. התובע, עו"ד שרון פרידמן, עמד על זכותו להגיש את הכל, 26 אלף עמודים. הסנגור דוד ליבאי הסכים בשלב זה ל־6,000 בלבד. השופט דוד גורפינקל שלח את הצדדים למו"מ. "בינתיים", הפציר בפרידמן, "תחתוך לפרוסות כדי שלא אצטרך לאכול את כל הנקניק בבת אחת. אפשר להיחנק ככה. אני רגיל לקבל מסמכים שבדרך כלל אני צריך לעיין רק ב־5% מהם".