גורדון גקו עושה עלייה
הקרנות הפרטיות שרכשו את נס ונטפים מתעניינות רק בדבר אחד: רווחים גדולים - ומהר
ברוך הבא לישראל, מר גורדון גקו. עד היום ראינו אותך בסרטים, אבל כעת נראה שאתה איתנו כדי להישאר. זה התחיל בקרנות אייפקס, מרקסטון ווקטור שרכשו כאן נכסים וניסו להשביח אותם; כעת, שתי קרנות אמריקאיות מגיעות לישראל וקוטפות שתיים מהחברות הגדולות והמעניינות שצמחו כאן בעשורים
לכאורה, אין הרבה במשותף בין נס - שפועלת בשוק המחשוב הארגוני - לבין נטפים, שפיתחה טכנולוגיית השקיה ייחודית. אבל קווי הדימיון המעטים שכן קיימים, הם גם אלה שהפכו את החברות ליעד מעניין לרכישה עבור קרנות ההשקעה מחו"ל - סיטי ופרמירה.
שתי החברות אמנם ישראליות, אך לשתיהן פעילות בינלאומית מפותחת ברמה כזו שאפילו לא דורשת השארת מרכז משמעותי בישראל. שתי החברות מעסיקות אלפי עובדים מיומנים ומקצועיים, אך עובדים אלה ניידים בחלקם הגדול ובחלקם האחר ניתנים להחלפה בעובדים באזורים אחרים בעולם לאחר שאלה החדשים יעברו את ההכשרה המתאימה. בנס, שכמעט כל פעילותה מבוססת על אספקת עובדים במיקור חוץ, הסיפור פשוט אף יותר מאשר בנטפים - אלפי הודים כבר עומדים מוכנים ומזומנים כדי להחליף את הישראלים שהפכו ליקרים מאוד עם התחזקות השקל.
בעבר קיטרנו כי הבעיה העיקרית של החברות וההנהלות הישראליות היא שאנחנו לא יודעים לשווק את מרכולתינו בחו"ל, ולכן זקוקים לחברות בעלות התמחות דומה שירכשו את המתחרות הישראליות שלהן או לחברות עם פעילות משלימה. רכישות מהסוג הזה היו מוצלחות פחות או מוצלחות יותר, אבל במרבית המקרים היוו בסיס לפתיחת פעילות של החברה הרוכשת בישראל, גיוס כוח אדם ושמירה על מרבית העובדים הקיימים. ראינו את זה בסיסקו, מרוול, BMC וחברות ענק נוספות מארה"ב. הגיקים הטכנולוגים מצד הרוכשות תמיד רחשו כבוד למהנדסים הישראלים.
ואולם המציאות השתנתה - ועמה גם אופי הרוכשות. למדנו לשווק את עצמנו בחו"ל ולבנות פעילות בינלאומית. החברות הזרות אמנם עדיין כאן וגם מבצעות לא מעט רכישות, אבל העסקות הגדולות, של חברות "ענק" במושגים הישראליים הולכות לקרנות הפרטיות, לאותו גורדון גקו - הדמות תאבת הבצע שמגלם מייקל דאגלס.
הסרט "וול סטריט" הציג כמובן את מקרה הקיצון, אבל המהות קיימת גם כיום - לפרמירה או לקרן סיטי אין עניין מיוחד בכוח האדם המקומי או בהשארת הפעילות בישראל. בשונה מחברות ההייטק שמבצעות רכישות, המטרה של הקרנות היא גם לא בהכרח צמיחה בשורת ההכנסות לאורך זמן. מה שמעניין אותן מעצם הגדרתן הוא עדיין אותו ה"גריד" (greed) של גורדון גקו - השאת הרווח למקסימום במינימום זמן כדי למכור את ההשקעה לגורם הבא, תוך יצירת רווח למשקיעים בקרן. במסגרת הזמן הזאת הכל בא בחשבון - פיטורים, קיצוצים, סגירה ומכירה של פעילויות וסגירת מפעלים. כל מה שאין לו כדאיות כלכלית מובהקת - עלול למצוא עצמו בחוץ.
הגריד אינו בהכרח רע, לא כערך כלכלי שמניע את העולם העסקי. ואולם עבור התעשייה הישראלית מדובר בהתפתחות לא בהכרח טובה. את התלונות בעקבות מכירת תנובה לאייפקס, במה שנראה כיום כמחיר נמוך מדי, כבר שמענו; שמעו אותן גם בקיבוץ חצרים, שמחזיק חבילת מניות בנטפים ועוד עשוי לסכל את העסקה עם פרמירה. השקל החזק, שגם הנגיד סטנלי פישר לא יכול לו, כבר מקשה על הייצוא הישראלי. כשמצרפים לפאזל גם את ההתייקרות של כוח האדם הישראלי כתוצאה מכך, למשק המשגשג שלנו, אך הקטן מאוד, יש פחות מדי שליטה על עצמו - והוא חשוף יותר ויותר להחלטות עסקיות של גורמים עלומי פנים. לנו רק נוח לדמיין אותם כמייקל דאגלס.
