על נדידה ומדידה

בסוף השבוע פרסם ארגון המדינות המתועשות (OECD) את ממצאי בדיקתו בנושא תעריפי הגלישה הסלולרית בנדידה.

כאשר לקוח של חברה סלולרית נוסע עם מכשירו לחו"ל ומתחבר לרשת מקומית, התעריפים שהוא משלם גבוהים יותר מאלו שאליהם הוא מורגל במדינתו. בדיקת הארגון התייחסה למחירים

על פי הממצאים, המחיר הממוצע לצריכת מגה-בייט גלישה סלולרית של לקוחות הנמצאים בנדידה במדינות החברות בארגון נע בין 6 ל-10 דולרים. אם הבדיקה מתבצעת באמצעות השוואת תעריף הנדידה הנמוך ביותר למדינה כלשהי, צונח המחיר ל-2.5 עד 6 דולרים למגה-בייט גלישה סלולרית. כל המחירים מנורמלים לפי כוח הקנייה המקומי של האזרחים באותה מדינה (PPP).

בדיקת הארגון מצאה כי כרבע ממפעילי הסלולר במדינות ה-OECD אינם מציעים חבילות גלישה מוזלות ללקוחותיהם מחוץ למדינה, ומסתפקים במחיר מחירון, העלול להגיע לעתים ל-40 דולר למגה-בייט גלישה.

ישראל ניצבת במקום החמישי והלא מכובד מבחינת יוקר הגלישה בנדידה; לפי בדיקת הארגון, גבו סלקום ופרטנר בממוצע 15.15 דולר לכל מגה-בייט שנצרך באמצעות הטלפון הסלולרי בעת שהמנוי שהה מחוץ לישראל, בעוד המחיר הממוצע לצריכת מגה-בייט של מידע במדינות החברות בארגון הוא 9.48 דולרים. המדינות היקרות ביותר לתיירים הגולשים באינטרנט הסלולרי הן קנדה (24.61 דולר למגה-בייט), ארה"ב (22.06 דולר) ומקסיקו (19.85 דולר). היעדים הזולים ביותר לגלישה בנדידה הם יוון (4.17 דולרים למגה-בייט), איסלנד (4.42 דולרים) ולוקסמבורג (4.46 דולרים).

כאשר בוצעה ההשוואה לפי המחיר הנמוך ביותר שהוצע באותה תקופה (כלומר למדינת יעד שבה תעריף הגלישה הסלולרית הוא הנמוך ביותר לאזרח של המדינה שנבדקה), נמצאת ישראל במקום ה-11, עם 7.92 דולרים לכל מגה-בייט, לעומת מחיר ממוצע של 5.84 דולרים שהציעו החברות הזולות ביותר בכל מדינה ב-OECD באותה תקופה. 

הנירמול הלא נורמלי, ואחוות האירופאים

בארגון מודים כי מדי שנה הם מעדכנים את מתודולוגיית הבדיקה, לאור ביקורת רבה של חברות הסלולר בעולם. ואולם גם בדו"ח הנוכחי לא ניתן להסתמך לגמרי על דרך ההשוואה.

ראשית, הארגון מנרמל את התוצאות על פי כוח הקנייה של האזרח בכל מדינה - פעולה חשובה הנדרשת בכל השוואה עולמית, על מנת לנטרל את השפעות שינויי שער החליפין בין המדינות. עם זאת, מכיוון שמדובר על תשלום של אזרח ממדינה מסוימת המבקר במדינה אחרת, נירמול התוצאות כך שישקפו את כוח הקנייה של האזרח במדינה המקורית שלו הוא בעייתי; זאת, מאחר שמדובר על מחירים שחלקם הגדול נקבע בידי חברות סלולר הנמצאות במדינת היעד שלו, ונגזרים מהכלכלה המקומית ולא מהכלכלה שבמדינתו המקורית של התייר.

כך, למשל, תייר היוצא ממדינה עם כוח קנייה גדול, ומגיע למדינה עם כוח קנייה קטן יותר, משלם את המחיר שקבע ספק הסלולר במדינה בה הוא מבקר, ואולם ה-OECD ינרמל את התוצאה כך שתבטא את כוח הקנייה של מדינת המקור שלו, ובכך יעוות את התוצאות במהלך ההשוואה.

מעבר לקושי זה במתודולוגיה, גם הרכב מדינות ה-OECD עצמו גורם בתחום זה לעיוות התוצאות. שלא במפתיע, המדינות הזולות ביותר בהיבט הגלישה בנדידה זה מצויות באיחוד האירופי, בעוד המדינות המציעות את המחירים הגבוהים ביותר מצויות מחוצה לו.

ההסבר העיקרי לכך טמון בהסדרה של תעריפי התקשורת הסלולרית באיחוד האירופי. מאז יולי 2010 נקבע המחיר הסיטונאי המקסימלי (אותו משלמת חברת הסלולר המקורית לחברה המשרתת את המנוי במדינה הזרה) למגה-בייט של גלישה סלולרית במדינות האיחוד האירופי על 80 יורו סנט; המחיר המקסימלי שישלם הלקוח לדקת שיחה יוצאת הוא 39 יורו סנט לדקה, ולדקת שיחה נכנסת - 15 יורו סנט. הלקוחות אינם מחויבים לשליפת הודעות מהתא הקולי, והחברות מחוייבות לשלוח ללקוחות הודעת SMS המעדכנת אותם לאחר שניצלו 80% מחבילת הגלישה שלהם מחוץ למדינתם המקורית.

מכיוון שמדינות האיחוד האירופי מהוות כשני שלישים מכלל המדינות החברות ב-OECD, התיירות בין מדינות האיחוד לבין עצמן מטה את המחיר הממוצע שמציג הארגון כלפי מטה. ישראל אינה חלק מהאיחוד האירופי, ולכן על ספקיות הסלולר המקומיות לא חלות הגזירות שהטיל האיחוד האירופי על ספקיות הסלולר שם בנושא הגבלת המחיר הסיטונאי שיגבו מספקיות סלולר אחרות. מצד שני, הספקיות המקומיות אינן מחויבות לעמוד במחיר שכזה גם כשהן מציעות שירותים ללקוחות של אותן ספקיות המבקרים בישראל, כך שהן יכולות לגבות מחירים גבוהים מתיירות נכנסת.