81% מהמפגינים: "הסיבה למחאה - חשש מהעתיד"
כדי לגלות מה באמת חושבים יושבי האוהלים החליט פרופ' שמואל שי לערוך סקר. כעת הוא חושף את ממצאיו: "המפגינים לא רואים אופק, מבחינים שיותר ויותר מטרות מתרחקות מהם, ומרגישים חסרי השפעה"
המחאה החברתית נובעת בעיקר מחשש מהעתיד ומהיעדר תחושת ביטחון פיזי וכלכלי - כך עולה מסקר מיוחד שביצע פרופ' שמואל שי מהאוניברסיטה העברית בקרב משתתפי מחאת האוהלים. שי, מומחה לסטטיסטיקה ומייסד המרכז לצדק חברתי במכון ון ליר בירושלים, קיים את הסקר בקרב 129 שוכני אוהלים שנדגמו במאהלים המרכזיים בתל אביב (94 נדגמים) ובירושלים (35).
פרופ' שמואל שי צילום: עומר מסינגר לדברי שי, "מומחים רבים מציעים בתגובה למחאת האוהלים דרכים כלכליות ואחרות לשיפור המצב הכלכלי־חברתי. ואולם, לפני שמציעים תרופות כלכליות או חברתיות לטענות המוחים, ראוי לבצע אבחון של הבעיות והמצוקות שמהן היא נובעת. ניסיונות לשיפור המצב, מן הראוי שיכוונו ספציפית לתיקון המצוקות העיקריות".
הסקר של שי, שביקש לאתר את מוקדי הבעיה באיכות החיים בישראל בעיני המפגינים, בוצע על פי מודל איכות החיים המערכתית (SQOL) שפיתח ושזכה להכרה בינלאומית כמודל מוביל בתחום. איכות חייו של הפרט הוערכה בסקר באמצעות שימוש ב־16 מרכיבים המייצגים את מרחב החיים האנושי. השאלות נוסחו כדי לבחון את תפקוד הפרט בארבעה תחומי פעילות (אישיותי, פיזי, חברתי, ערכי/תרבותי) תוך התייחסות לארבעה מאפיינים (ביטוי, סיגול, איזון ושימור). תפקוד לקוי באחד או יותר ממרכיבים אלו עלול להביא לחוויית מצוקה.
"להרחיב את השיתוף בחיים הדמוקרטיים"
81% ממשתתפי הסקר (79% מהנסקרים בתל אביב ו־89% מהנסקרים בירושלים) ציינו כי חששם מהעתיד והיעדר תחושת ביטחון פיזי וכלכלי מהווים את הבעיה המרכזית בתחום איכות החיים בישראל.
"המשתתפים בסקר לא רואים אופק", אומר שי, "הם מבחינים שיותר ויותר מטרות מתרחקות מהם עקב עליות מחירים חדות, וחוששים שבעתיד לא יצליחו לנהל את חייהם בצורה סבירה. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בתחום הדיור - 'איך אגיע לדירה?', 'איך אעזור לילדיי להגיע לדירה?'. על פי הממצאים, נראה שהמפגינים צריכים להעמיד, בראש ובראשונה, דרישות שקשורות לביטחון הכלכלי שלהם - כולל ביטחון תעסוקתי במקום העבודה וביטחון פנסיוני לעת פרישה".
63% ממשתתפי הסקר טענו כי הסיבה המרכזית למחאה נובעת מהתחושה שאין להם השפעה על הנעשה בחברה הישראלית, ו־59% טענו כי המחאה נובעת בעיקר מ"קשיים במגעים עם מוסדות המדינה". לדברי שי, "יש אי־שביעות רצון מהאפשרות להשפיע על הפוליטיקה בישראל. התחושה היא שעשייה פוליטית בתדירות של אחת לארבע שנים אינה מספיקה. פה יש אתגר מהמעלה הראשונה: צריך למצוא דרכים להרחיב את שיתוף האזרחים בחיים הדמוקרטיים של המדינה".
הסיבה הרביעית בחשיבותה, לפי הסקר, היא היעדר תנאים פיזיים נאותים כמו דיור, מזון וצריכת מוצרים נחוצים (55% מהנסקרים). "אפשר לתמצת את הבעיה הזו ב'אני לא מצליח לגמור את החודש'", אומר שי. "הנסקרים מרגישים שהם עשו כל מה ש'צריך לעשות' - שירתו בצה"ל, תרמו למדינה, רכשו השכלה גבוהה - ובכל זאת הם לא מצליחים לשמור על רמת חיים מתאימה ולצרוך מוצרים ברמה סבירה. יש כאן פער גדול בין הציפיות לבין המציאות, ומי שרוצה לתת מענה לבעיה הזו צריך להבין ששבירת הציפיות היא אופציה רעה מאוד".
"מקווה שהמחאה תימשך"
שי מספר כי לפני שביצע את הסקר, סבר כי היעדר הסולידריות במדינה וההרגשה של חוסר אמון ושותפות בין אזרחים עשויים להיות הסיבה המרכזית למחאה, אך הוא הופתע ובסיכומו של דבר היא מופיעה במקום החמישי בלבד עם 44% מהנסקרים.
"כשמסתכלים על החברה הישראלית בחלוקה מגזרית, הדרישה הנוכחית של מעמד הביניים מעניינת ומחדשת. אם עד היום הדרישות המגזריות נבעו מנזקקות, הרי שמעמד הביניים דורש כעת נתח גדול יותר מהעוגה בהצדקה שהוא תורם יותר לחברה. כל אלו שמבקרים את מסר ה'מגיע לי' של המחאה צריכים לזכור שהוא נובע ממקום אחר, של תרומה", הוא אומר.
נוסף על השאלות בהתאם למודל איכות החיים המערכתית, שאל שי את הנסקרים אם לדעתם המחאה הנוכחית צריכה להיות מחאה מגזרית לשיפור מצבו של המעמד הבינוני, או מחאה לאומית לשינוי המבנה הכלכלי־פוליטי של המדינה. כ־61% מהנסקרים ציינו כי המחאה צריכה להיות בעיקר לאומית, 33% טענו כי היא צריכה להיות הן מגזרית והן לאומית, ו־6% טענו כי היא צריכה להיות מגזרית.
שי ביקש מהנסקרים להעריך תוך כמה זמן יהיו שינויים משמעותיים במדינה כתוצאה מהמחאה: 26% העריכו כי השינויים יגיעו כבר השנה, בעוד ש־3% מהנסקרים היו פסימיים יותר והעריכו כי יחלפו לפחות 11 שנה.
יש בימים האחרונים תחושה שהמחאה דועכת. איך אתה רואה את המשך הדרך שלה?
"אני מקווה שהמחאה תימשך. המפגינים צריכים להבהיר כי הדרישות שלהם נוגעות באופן ישיר לשרידות ולביטחון של המדינה. מעבר לכך, במחאות מסוג זה יש השפעות ארוכות טווח שקשה כרגע לאמוד אותן. הייתי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בשנות השישים, וראיתי איך תנועות מחאה סטודנטיאליות נגד המקארתיזם, האפליה הגזעית וסוגיית חופש דיבור מקומית תפחו לתנועה המונית שהצליחה להשפיע ולשנות את סדר היום בחברה האמריקאית ומעבר לה.
"מנגד, אפשר לצפות שבעלי האינטרסים לשימור המצב הנוכחי ינסו לבצע פעולות נגד המחאה. אני יכול לחשוב על לפחות שתי קבוצות לחץ, הטייקונים והחרדים, שעלולות להתארגן בצורות שונות ולהפעיל את השפעתן אם הן ירגישו שהשינויים המתוכננים יפגעו בהן".
לכתבה באנגלית לחץ כאן
