יש מי שתמיד מרוויח

סיום הקדנציה המפתיע של יעקב גלברד בפרטנר והקאמבק המפתיע יותר של חיים רומנו לשדרת הניהול הבכירה במגזר העסקי חושפים את האמת האומללה על עולם יחסי בעלים־מנהלים ועל תגמול הבכירים במשק. זה ממש לא משנה מי יזם את הפרידה - אם אילן בן־דב החליט להדיח את גלברד או שגלברד עשה קולות של נמאס. דבר אחד ברור, גלברד "לא סיפק את הסחורה". עכשיו נותר לנסות להיכנס לראש של בן־דב ולהבין מהי אותה סחורה. האם בן־דב ראה בגלברד איש חזון שחולק את חזנו לגבי עתיד תעשיית הסלולר ולאן מצעידים את פרטנר בעתיד, או שמא ראה בו את האיש שיצליח לשפר את ביצועיה העסקיים של החברה מרבעון לרבעון, לייצר רווחים ולתרגם אותם לדיבידנדים?

כי זו בסופו של דבר השורה התחתונה. בן־דב צמא למזומנים. בכל יום שעובר הוא נהיה צמא יותר, בשל הקשיים הפיננסיים שאליהם נקלע. זהו הצימאון שמסביר, כנראה, את העובדה שגלברד לא הצליח אפילו לסיים קדנציה של שנה אחת כמנכ"ל תחת בן־דב.

גלברד ידע מההתחלה שהמטרה היא דיבידנדים

גלברד ידע היטב למה הוא נכנס. גם בתפקידו הקודם כמנכ"ל בזק עבד תחת בעלים פרטיים שמינפו עצמם לדעת וביקשו לקבל הרבה מזומנים, ומהר. במקרה של פרטנר הוא אפילו היה מי שליווה את בן־דב עוד בשלבים הראשונים ועזר לו לבצע את הרכישה. הוא ידע שהדיבידנדים הם המטרה. אבל למרות שהוא מכיר את כללי המשחק, בפרטנר זה עבד לו קצת פחות טוב. יותר מהכל העיתוי פעל לרעתו. שיאה של תעשיית הסלולר כולה, לא רק פרטנר, היה טרום כניסתו לתפקיד. לאחר מכן הרגולטור, בדמותו של שר התקשורת משה כחלון, התעורר, והרווחיות הבלתי מופרת של ענף הסלולר הישראלי התערערה.

בעיות הנזילות של בן־דב והתחלופה הגבוהה של המנהלים היו פחות מטרידות אלמלא המחיר שפרטנר נאלצה לשלם. שנתיים חלפו מאז שבן־דב רכש את השליטה בפרטנר. בזמן הזה הוא הספיק להחליף שלושה מנכ"לים וקצת. דוד אבנר פרש מהתפקיד שמונה חודשים אחרי מכירת השליטה; אלי גליקמן, שסומן כיורש אבל הודח רגע לפני כניסתו לתפקיד; וגלברד, שהיה עד לפני רגע הילד המועדף, החזיק בתפקיד קצת פחות משנה בלבד. התזזית הניהולית הזו, על כל מענקי הפרישה והחתימה המשתמעים ממנה, עלתה לחברה, ולמשקיעיה, הרבה מאוד כסף.

אילן בן דב צילום:צביקה טישלר

רומנו בעמדת מיקוח טובה על תנאי שכרו

דוד אבנר זכה במהלך התקופה שבה עבד לצדו של בן־דב למענקים ושכר בעלות כוללת של 36 מיליון שקל. יעקב גלברד הספיק ליהנות מבונוס של 5 מיליון שקל עבור שלושת חודשי העבודה הראשונים שלו בשנת 2010, וקרוב לוודאי שנראה אותו יוצא מפרטנר עם חבילה מרופדת שכוללת את כל הפינוקים המקובלים - מענק פרישה, מענק הסתגלות וכיוצא באלה. ומה לגבי הבא בתור? חיים רומנו נכנס לפרטנר בתקופה של שפל בביצועי החברה ובמוניטין של בעל השליטה. אלה מעמידים את בן־דב בעמדת נחיתות במשא ומתן על תנאי השכר, ואת רומנו עם סיכויים לא רעים לגזור את הקופון השמן ביותר מפרטנר. לכך אפשר להוסיף את העובדה שרומנו כבר הוכיח כמנכ"ל אל על לא רק שיש לו רף גבוה אלא שגם אינו מוצא לנכון שיש לקשור את גובה התגמול לביצועי החברה או המניה. אולי הפעם הוא יוכיח אחרת. התוצאה המתבקשת - עוד שכיר שהולך להתעשר מפרטנר. אם הוא ימצה את התפקיד מהר כמו קודמיו, הוא יגזור את הקופון עוד לפני שמישהו יספיק להבין אם הוא היה מוצלח.

בעוד ששורת המנהלים השכירים של בן־דב התעשרו, מצבה של החברה הידרדר. זה עדיין לא יפריע לבעל השליטה לתגמל בנדיבות את המנכ"ל החדש. ההתנהלות הזו מעידה לא רק על הבעיות שמהן סובלת פרטנר והענף כולו, ועל מצוקתו של בעל השליטה, אלא גם על הריקבון שפשה במנגנון תגמול המנהלים בחברות הציבוריות בישראל.