מה רע במהפכת המידע?

הרצאה שנתתי לאחרונה בכנס של אחת החברות התעשייתיות בישראל נקטעה לפתע בקול רם של צופר עולה ויורד. זו היתה אזעקה, שבקעה מכל הסירנות בסביבה. מאות יושבי האולם קפאו לרגע, כמה מהם החווירו. כולם הכירו את הכלל: אזעקה עולה ויורדת היא אזעקת אמת.

בדקות שעברו עד שהתברר

האינטרנט ירש את מקומם של אמצעי התקשורת הוותיקים והפך למקור העיקרי לחדשות. סקר עדכני של חברת המחקר Pew מצא שכ־50% מהאמריקאים מקבלים את רוב החדשות שלהם מהאינטרנט. המספר מייצג צמיחה של כמעט 20% מאז 2008, שלוותה בנסיגת שיעורי ההסתמכות על טלוויזיה כמקור לחדשות. המגמה חזקה עוד יותר בקרב צעירים ובקרב משכילים, ונכונה גם בישראל.

הספר "Blur", או בתרגום עברי לשמו המלא: "טשטוש - לדעת מה אמיתי בעידן היצף המידע", מעניק מבוא לאוריינות של העיתונות החדשה, שרובה מקוון ושחוקיה נכתבו מחדש בשנים האחרונות. המחברים, ביל קובאץ' וטום רוזנסטיל, הם עיתונאים שמסקרים זה שנים את שוק התקשורת ואת השינויים שעוברים עליו. ולדבריהם, הממזרים שינו את החוקים.

כן, גם בעיתונות המסורתית נדרשה יכולת לקרוא בין השורות, להבדיל בין חדשה לפרשנות, להכיר את רשת הבעלויות של כלי התקשורת, להפנים את האינטרסים ולהכיר את האידאולוגיה המנחה של עיתונות מפלגתית, של זו השואפת להיות אובייקטיבית ושל זאת המגדירה עצמה כחוקרת ולוחמת.

אבל כעת, כשכוחם של המתווכים הישנים פוחת וכשקל לעקוף אותם, נדרש מורה נבוכים חדש. כפי שהמסננים הישנים שינו את סדרי העדיפויות, כך קורה גם עתה, בהיצף של אתרים לא ממוסדים ודעתניים, בפורומים שמפיצים שמועות ומציעים ניתוחים, בבלוגים ובציוצי הטוויטר האימפולסיביים. עוד ועוד אנשים נוטלים לעצמם את תפקיד הכתב, הפרשן והעורך, ופחות ופחות מהם מוכרים לנו.

העידן החדש של העיתונות מתאפיין בפער דיגיטלי הולך ומעמיק. זה אינו עוד הפער בין מי שיש להם גישה לרדיו ולאינטרנט לבין מי שאין להם. הפער הוא בין אלה שיכולים להתמודד עם העושר העצום של המידע הגולמי והלא ממוין באינטרנט, מי שיודעים היכן למצוא את העיקרי, העדכני והאמין וכיצד למיין ולתעדף אותו – לבין אלה שלא יכולים.

קובאץ' ורוזנסטיל מביאים, לשם המחשה, את סיפור "התאונה באי שלושת המילין", תקלה גרעינית שהתרחשה בפנסילבניה בסוף שנות השבעים, עוד לפני צ'רנוביל ופוקושימה. התקרית הזאת הסתיימה בסופו של דבר עם נזקים מועטים בלבד ובלי פאניקה עולמית. וחלק מההצלחה במזעור הפאניקה היה נעוץ בטיפול האחראי שהעניקו לתקרית אמצעי התקשורת דאז, שבאותן שנים נחשבו למקורות סמכותיים ואמינים הרבה יותר מכפי שהתקשורת נחשבת כיום. מה היה קורה אם שמועות על תקלה גרעינית על אדמת אמריקה היו מחלחלות לטוויטר ולפורומי השמועות, במקום לעבור דרך חדר חדשות מקצועי ו"מיושן"? מה היה קורה אם במקום מגיש החדשות האלמותי וולטר קרונקייט היה מודיע עליה לראשונה מגיב באתר הסקופים רוטר?

האינטרנט לא רק משחרר אותנו מ"כבלי" התקשורת הממוסדת, ולא רק מביא דמוקרטיה למידע. הוא מציב בפני כל קורא חדשות שורה של אתגרים בסינון המידע ובגיבוש ההבנה של מצב העולם כרגע. והאופן שבו נלמד לקרוא חדשות באינטרנט גם ישפיע על יכולתנו להבדיל, בעתיד, בין אזעקות אמת לתקלה בצופר.