הבוגרת

בשנת 2007 קלט מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, שהוא זקוק לעזרה. הרשת החברתית שלו צמחה במהירות, אולם הוא הבין שבגיל 23 חסרים לו כישורי ניהול. בדצמבר של אותה שנה הוא הוזמן למסיבת חג המולד בביתו של דן רוזנצווייג, מנהל באחת מחברות עמק הסיליקון, ובדרכו לבית המארח נתקל במישהי שהוזכרה כשותפה אפשרית: שריל סנדברג, סגנית נשיאת גוגל למכירות מקוונות עולמיות ולתפעול. צוקרברג לא התקשר אליה קודם לכן (למה שמישהי שמנהלת 4,000 עובדים תרצה לעזוב את מקום עבודתה כדי לנהל חברה שבקושי יש לה הכנסות?), אבל הפעם ניגש אליה והציג את עצמו. "דיברנו כשעה ליד הדלת", הוא נזכר.

התברר שסנדברג, אז בת 38, היתה בשלה לאתגר חדש. היא אפילו ניהלה מגעים עם דונלד גראהם, מנכ"ל חברת וושינגטון פוסט המדשדשת, בנוגע לאפשרות שתמונה לבכירה בחברה. אחרי החג שלח לה צוקרברג אימייל, שהוביל לארוחת ערב ראשונה בסדרה ארוכה של ארוחות. הם נפגשו תחילה בקפה "פְלי סטריט" הסמוך לאוניברסיטת סטנפורד - אבל בהמשך הרגישו שהם זקוקים ליותר פרטיות. הדירה הקטנטונת של צוקרברג בפאלו אלטו, שהיתה כמעט חפה מריהוט, לא התאימה, ולפיכך, במשך שישה שבועות, הם נפגשו פעם או פעמיים בשבוע בביתה של סנדברג באת'רטון, פרבר עשיר של סן פרנסיסקו. "זה היה כמו דייטים", מספר בעלה של סנדברג, דייב גולדברג. סנדברג, שרגילה ללכת לישון מוקדם ולהשכים קום ולהתחיל לשלוח מיילים בחמש בבוקר, נאלצה לעתים לגרש את צוקרברג מביתה בחצות.

שריל סנדברג: "טוב לי עם מארק ועם החברה" צילום: בלומברג

"זה היה מאוד פילוסופי", נזכרת סנדברג. "שאלנו זה את זו שאלות כמו מה חשוב לך, במה אתה מאמין, איך אתה רואה את המשימה". היא מספרת שחשבה שלרשתות חברתיות יש עתיד מבטיח יותר מאשר לעיתונות הכתובה, וכיוון שהיא גם לא רצתה לעבור לבירה וושינגטון, בחוף המזרחי, היא דחתה בעדינות את הצעתו של גראהם.

באותו חורף נפגשה סנדברג עם אריק שמידט, מנכ"ל גוגל באותה עת, ושוחחה איתו על רצונה להחליף תפקיד בחברה. הוא הציע לקדם אותה לתפקיד מנהלת הכספים, אולם היא דחתה את ההצעה כי לא הרגישה שיש בתפקיד די אחריות ניהולית. היא ביקשה להתמנות למנהלת התפעול הראשית (COO), אולם לגוגל כבר היתה טרויקה ניהולית - שמידט ושני המייסדים, לארי פייג' וסרגיי ברין - והם לא רצו לסבך את העניינים עוד יותר.

בפברואר 2008 צוקרברג הגיע למסקנה שסנדברג היא בדיוק מי שהוא מחפש. "יש אנשים שהם מנהלים מצוינים, אנשים שיכולים לנהל ארגון גדול, ויש אנשים שהם מאוד אנליטיים או ממוקדים באסטרטגיה", הוא אומר, "בדרך כלל לא מדובר באותם אנשים. אני עצמי משתייך הרבה יותר למחנה השני". הוא הציע לסנדברג את תפקיד ה־COO.

בגוגל ניסו לשכנע את סנדברג להישאר, והדגישו בפניה שבפייסבוק מנהל הכספים לא יהיה כפוף אליה, והיא לא תצורף לדירקטוריון. היא החליטה לקבל את ההצעה בכל זאת. מאוחר יותר היא אמרה שפייסבוק מוּנעת על ידי אינסטינקטים ויחסי אנוש; בעקיפין, היה בכך כדי לרמז שגוגל אינה כזו - מה שפגע בכמה מעמיתיה לשעבר. "היא יכלה לנהל את העזיבה שלה באופן מושכל יותר", אומר בכיר בגוגל.

"האם נוכל אי פעם להרוויח?"

סנדברג החלה לעבוד בפייסבוק במרץ 2008, ותחילה הסתפקה בהקשבה ושאילת שאלות. "היא הציקה למאות עובדים ליד שולחנות העבודה, ואמרה: 'היי, אני שריל סנדברג'", נזכר כריס קוקס, סגן נשיא לפיתוח מוצר, שיושב ליד צוקרברג. "זו היתה מחווה גלויה, משהו כמו, 'אוקיי, אתם לא צריכים לעמוד על המשמר, אני לא הולכת לחבור למארק. אני מנסה להתחבר אליכם'".

סנדברג קבעה פגישות דו־שבועיות עם צוקרברג, בתחילת השבוע ובסופו. כיום, חדר העבודה שלה נמצא מרחק מטרים ספורים מזה שלו ושל שלושה בכירים אחרים החולקים ביניהם שולחנות עבודה מחוברים. "היא מעוררת אמון כי היא כנה", אומר קוקס. "אנשים מרגישים מאוימים ממארק. שריל מדלגת על המשוכה הזאת".

"אני אסיר תודה על כך שהיא מטפלת בעניינים שאין לי חשק להתעסק בהם: ניהול, גיוס, פיטורים, גיבוש אסטרטגיות פרסום, טיפול בסוגיות פוליטיות", אומר צוקרברג. "בחברות אחרות הייתי צריך לעשות את כל הדברים האלה, והיא הרבה יותר טובה בזה".

סנדברג מודה שכאשר הגיעה לפייסבוק, היא עוררה חששות כבדים בקרב חלק מהאנשים. הם תהו שמא היא "תאגידית" מדי, והיא נכנסה לתוך חברה - ולתרבות עמק הסיליקון - הנשלטות בידי גברים. אבל הדאגה הגדולה ביותר שלה, היא מספרת, היתה כלכלית: "מעל לכל ריחפה השאלה: האם נוכל אי פעם להרוויח כסף?", היא מודה.

כפי שקרה בגוגל עשור לפני כן, ובטוויטר כיום, המהנדסים היו עסוקים בעיקר בפיתוח אתר מגניב; הם הניחו שהרווחים יגיעו מעצמם מאוחר יותר. ההיבט העסקי המתבקש ביותר של החברה - מכירת פרסומות - נראה בעייתי: המשתמשים ראו בעמודי הפייסבוק שלהם משהו פרטי; הם לא רצו שפרסומות יפריעו להם בזמן שהם בצ'ט עם חברים. היו שתהו אם פייסבוק אינה עוד מטאור שיתרסק כמו מייספייס. אחרים חשבו שצוקרברג ביישן מדי וחסר כישורי ניהול.

סנדברג עם הבוס מארק צוקרברג במפגש קולגות. "אנשים מרגישים מאוימים על ידי מארק, אבל נותנים אמון בכנות של שריל" צילום: רויטרס

סנדברג החלה לחשוב כיצד אפשר להפוך את פייסבוק לעסק. האם החברה צריכה להישען על פרסומות? על מסחר מקוון? האם עליה לגבות דמי מנוי? היא קבעה ישיבות שוטפות עם הבכירים בין שש לתשע בערב. "אני מסתובבת בחדר ושואלת אנשים, 'מה אתם חושבים?'", היא מספרת. היא עודדה ויכוחים, במיוחד בסוגיות של הכנסות ופרסום.

בסוף אותו אביב כולם הסכימו להסתמך על פרסום, בתנאי שהפרסומות יוצגו בדיסקרטיות. ב־2010 החברה שבזבזה כספים כשסנדברג הגיעה נעשתה רווחית. בתוך שלוש שנים פייסבוק צמחה מחברה של 130 עובדים לחברה המעסיקה 2,500 איש, ומ־70 מיליון חברים ל־800 מיליון חברים פעילים ברחבי העולם.

"גוגל היא טיל. תעלי עליו"

סנדברג נולדה ב־1969 בוושינגטון הבירה, וגדלה בצפון מיאמי ביץ', פלורידה. היא היתה תלמידה מצטיינת, והתקבלה לאוניברסיטת הרווארד, שם השלימה תואר בכלכלה. במסגרת הלימודים היא לקחה קורס בכלכלת המגזר הציבורי, בהנחיית הכלכלן לורנס סאמרס, אז עדיין מטאור אקדמי צעיר. סנדברג לא השתתפה בשיעורים, אבל קיבלה תמיד את הציונים הגבוהים ביותר. סאמרס התנדב להיות המנחה שלה בתזה, שעסקה בשאלה "כיצד תורם האי־שוויון הכלכלי להתעללות בנשים נשואות".

בינואר 1991 מונה סאמרס לכלכלן הראשי של הבנק העולמי, ובאביב אותה שנה גייס את סנדברג לתפקיד עוזרת המחקר שלו. באותה עת התלבט הבנק העולמי אם לסייע לרוסיה; סאמרס מספר שמישהו שאל אם סיוע ב־1917 עשוי היה להציל את רוסיה מ־70 שנות קומוניזם, והוא הציג את השאלה לסנדברג. "רוב הסטודנטים היו ניגשים לספרייה, מעלעלים בכמה ספרים על היסטוריה רוסית, ואומרים שלא בטוח שזה היה אפשרי", הוא אומר. "שריל התקשרה למומחה למהפכה הרוסית, שוחחה איתו במשך שעה ורשמה ראשי פרקים מפורטים. למחרת היא הגישה לי דו"ח".

סנדברג עבדה אצל סאמרס כשנתיים. לאחר מכן השלימה לימודי מינהל עסקים בהרווארד ועבדה בחברת הייעוץ מקינזי. ב־1995 מונה סאמרס לסגנו של שר האוצר רוברט רובין, בממשל קלינטון, והציע לסנדברג לבוא לוושינגטון ולשמש ראש המטה שלו. "שריל תמיד האמינה שאם בתחילת היום יש 30 פריטים ברשימת המטלות שלה, בסופו יהיו 30 סימני וי", אומר סאמרס. "אם טעיתי, היא העירה לי. היא הפגינה נאמנות מוחלטת, אבל תמיד אמרה הכל בפנים".

במשרד האוצר היה לסאמרס שולחן ישיבות גדול, עם אזור ישיבה מאחוריו. "בדרך כלל הפקידים הבכירים, רובם גברים, ישבו ליד השולחן, והזוטרים ישבו מאחור", מספרת מארני לוין, שעבדה עם סנדברג. "שריל תמיד ישבה ליד השולחן ועודדה את הפקידים והפקידות הזוטרים להתקדם, ואמרה תוך כדי, 'נפנה מקום'". כשסאמרס נסע בלימוזינה או טס במטוס סנדברג ויתרה על המושב שלה לידו כדי לאפשר לאחרים לשהות עם הבוס. "חלק ניכר ממה ששריל עושה בחיים זה לעזור לאנשים להתקדם, להיראות ולהישמע", אומר דיוויד פישר, שהיה הסגן שלה באוצר ועבד עבורה בגוגל וכיום בפייסבוק.

סנדברג עם ביל גייטס צילום: איי פי אי

כשסאמרס מונה לשר האוצר, ב־1999, הפכה סנדברג, אז בת 29, לראש המטה שלו. אחרי שהדמוקרטים הפסידו בבחירות של 2000, היא החליטה לעבור לעמק הסיליקון ולהצטרף לתעשיית ההייטק המשגשגת. גוגל חיזרו אחריה, והיא חשבה שהחברה אטרקטיבית; זה היה קצת כמו בעבודה ממשלתית, היא מסבירה: "לעבודה הזאת היתה תכלית נעלה - להפוך את המידע העולמי לנגיש וחופשי". מצד שני, היא ידעה שלגוגל אין תוכנית עסקית: זו היתה חברה פרטית, בקושי בת שלוש, ללא תזרים מזומנים יציב. אריק שמידט היה מתקשר אליה בכל שבוע. "אל תהיי טיפשה", הוא אמר לה, "החברה הזאת היא טיל. עלי עליו".

בסוף 2001 סנדברג עלתה על הטיל: היא הצטרפה לגוגל כמנהלת יחידת העסקים, אף שלא היתה יחידת עסקים. באותו זמן היו בגוגל ארבעה אנשים שעבדו על AdWords, תוכנה למכירת מודעות הטקסט הקטנות שמופיעות לצד תוצאות החיפוש הרלבנטיות. סנדברג התנדבה לפקח על המכירות והתפעול של הפרויקט. עד מהרה החלה AdWords להרוויח. סנדברג החלה לעבוד על AdSense, שהשתילה פרסומות באתרים חיצוניים, כשגוגל גוזרת קופון על הרווחים.

ב־2002 ענקית האינטרנט AOL הפכה את גוגל למנוע החיפוש שלה תמורת תשלום של לפחות 150 מיליון דולר בשנה. סנדברג סייעה לגבש את ההסדר. בהתחשב בכך שלגוגל באותה עת היו רק 10 מיליון דולר בבנק, זה היה הימור עצום. "שריל הריצה את עסקת AOL", אומרת מאריסה מאייר, המהנדסת־האשה הראשונה שגוגל שכרה (וכיום סגנית נשיא בגוגל), "היא היתה קשוחה ונועזת".

סנדברג אומרת שהיה לה רגע של הארה ב־2005, כשפאטי סלרס, כתבת־עורכת ב"פורצ'ן", הזמינה אותה ל"פסגת הנשים החזקות ביותר", כינוס שנתי של כמה מאות נשים שיזם המגזין. סנדברג השתתפה בכינוס, אבל חשבה שהשם מביך, וסירבה לרשום אותו בלוח השנה שחלקה עם עמיתיה ברשת. סלרס נזפה בה על הצטנעותה. "אמרתי לה שלרוב הנשים ברשימת הנשים החזקות ביותר — קרלי פיורינה, מג וויטמן, אופרה ווינפרי ורבות אחרות - היתה בעיה עם המילה כשהתחלנו לדרג אותן ב־1998", נזכרת סלרס, "אבל עם הזמן הן התרגלו, וגם היא צריכה להתרגל. מה רע בלהודות בכוח שלך?".

"בחלל יש מקום לאשה אחת"

סנדברג נישאה ב־2004, וב־2005 ילדה את בנה הראשון. היא התמודדה באופן אישי עם מציאת האיזון בין החיים לעבודה, וראתה נשים רבות בגוגל ובחברות אחרות נפלטות מכוח העבודה ברגע שהפכו לאמהות - בחלק מהמקרים משום שלא התעקשו לקבל את התפקיד שרצו לפני שהחלו ללדת. בשש שנותיה בגוגל היא שכרה עשרות מנהלים ומנהלות, אבל לדבריה, "הגברים התקדמו יותר. הם דפקו על דלתות כדי לזכות במשימות חדשות, באתגר הבא, בקידום. את הנשים - לא את כולן, אבל את רובן - צריך היה לשכנע: 'את לא רוצה לעשות את זה?'".

התמונה הזאת מתחדדת כשמגיעים לרמה התאגידית הגבוהה ביותר: מבין החברות החדשות הלוהטות - פייסבוק, טוויטר, זינגה, גרופון, פורסקוור - לאף אחת אין אשה בדירקטוריון שלה. לפייפאל אין בכלל נשים בדירקטוריון בן חמשת החברים שלה; באפל יש אשה אחת מתוך שבעה; באמזון אחת מתוך שמונה; בגוגל שתיים מתוך תשעה. כששאלתי את צוקרברג מדוע בין חמשת חברי הדירקטוריון שלו אין אף אשה, הקול החזק שלו ירד עד כדי לחישה: "יש לנו דירקטוריון קטן מאוד", הוא אמר. "אני מחפש אנשים שיכולים לסייע, ולא אכפת לי לאיזה מגדר הם משתייכים או אם הם חברה טובה. אני לא ממלא את הדירקטוריון על פי קטגוריות" (מאז, אגב, הוא הגדיל את הדירקטוריון שלו בחבר נוסף, גם הוא גבר).

סנדברג עם החבר בונו צילום: אי פי אי

אחת הסיבות לכך שיש מעט מנהלות בעמק הסיליקון היא שמעט נשים נעשות מהנדסות: בארצות הברית נשים מהוות פחות מ־20% מהבוגרים בחוגים להנדסה ומדעי המחשב. ילדות נוטות לחשוב שתכנות ומשחקי וידיאו הם עניין לבנים. "כשהיינו ילדים", מספרת ראנדי, אחותו של צוקרברג, "אחי קיבל משחקי וידיאו כמתנה, ואני קיבלתי בובות".

גם הוליווד אשמה, לפחות חלקית. סנדברג עצמה מספרת שגילתה עד כמה חזקה השפעת התרבות הפופולרית בעת שבנה שיחק במשחק של "מלחמת הכוכבים". "כשאהיה גדול", הוא אמר לה, "אני רוצה לחיות בחלל ולעבוד כאיש 'מלחמת הכוכבים'".

"גם אני רוצה לבוא, כי אני רוצה תמיד לחיות לידך", ענתה סנדברג.

"את לא יכולה לבוא", אמר הבן. "כבר הזמנתי את אחותי, ויש מקום רק לאשה אחת בחלל".

"בהתחלה צחקתי", מספרת היום סנדברג, "אבל אז קלטתי שתמיד יש רק אשה אחת בסרטים האלה".

יש הטוענים שגם נשים אשמות במצב. מייקל ארינגטון, מייסד ולשעבר עורך טק־קראנץ', אחד מבלוגי הטכנולוגיה החשובים ביותר, יצא אשתקד להגנת גברי עמק הסיליקון. "אין מספיק נשים שרוצות להיות יזמות", הוא כתב. "בכל פעם שאנחנו מארגנים כנס אנחנו נכנסים ללחץ נוכח הצורך למצוא נשים שימלאו את מכסת הנואמים. אנחנו מתחננים לנשים שיבואו לדבר, ולרוב הן משיבות בשלילה, כי כולם ממש רודפים אחריהן".

"תקרת הזכוכית האחרונה"

בדצמבר שעבר נאמה סנדברג בכנס TEDWomen. שיערה השחור מסגר את פניה הזוויתיות וגלש לכתפיה. היא פתחה בהבעת קורת רוח לאור ההתקדמות של נשים בעולם, ועם זאת, הודתה, "נשים אינן מגיעות לפסגה. מתוך 190 ראשי מדינות, תשע הן נשים. בכל הפרלמנטים בעולם נשים מהוות 13%. בעולם התאגידי נשים בצמרת - משרות ניהול, חברות בדירקטוריון - מגיעות למקסימום 15% או 16%".

כדי לפתור את הבעיה היא הציעה לעשות שלושה דברים. ראשית, היא אמרה, נשים צריכות "לשבת ליד השולחן". היא אמרה ש־57% מהגברים המצטרפים לכוח העבודה מנהלים משא ומתן על שכרם, אבל רק 7% מהנשים נוהגות כך. שנית, בבית, "דאגו שבן הזוג שלכן יהיה שותף אמיתי"; בממוצע, נשים לוקחות על עצמן שני שלישים מעבודת הבית ושלושה רבעים מהטיפול בילדים. לבסוף, "אל תעזבו לפני שאתן עוזבות. כשאשה מתחילה לחשוב על ילדים היא מפסיקה להרים את היד ומתחילה לנטות לאחור". במילים אחרות, נשים שלא השיגו את התפקיד שהן רצו לפני שיצאו לחופשת לידה לעתים קרובות לא חוזרות.

סנדברג נואמת. "שאלו את עצמכן, 'מה הייתי עושה אם לא הייתי מפחדת?', ואז עשו את זה" צילום: בלומברג

לפני שנשאה את הנאום ב־TED שלחה סנדברג טיוטה של הטקסט לפעילה הפמיניסטית הידועה גלוריה סטיינם, שהיא גם חברה שלה. "זה נאום נהדר", אומרת סטיינם, "סיכום של מה ששתינו רוצות: עולם שבו מחצית ממשקי הבית מנוהלים על ידי גברים, בעיקר בכל הקשור לגידול ילדים, ומחצית מהמוסדות שלנו מנוהלים על ידי נשים, במיוחד צבאות".

אולם יש מבקרים הטוענים שסנדברג אינה אם עובדת טיפוסית. יש לה מטפלת צמודה בבית וצוות עובדים במקום העבודה. גוגל הפכה אותה לאשה עשירה; פייסבוק הפכה אותה למיליונרית. אם היא ובעלה נוסעים לטיול או נתקעים עד שעה מאוחרת בעבודה, יש מי שיאכיל את הילדים שלהם ויקריא להם סיפור.

ביקורת אחרת טוענת שלא מספיק שנשים יעשו בחינה פנימית. "אני מעריצה את שריל, אבל ההנחה שלה מתבססת על האמונה שבחברה שלנו הכישרון הוא הקובע, וזה לא כך", אומרת מארי ווילסון, מייסדת "פרויקט הבית הלבן" לקידום נשים לתפקידי מנהיגות. "במצב שבו גברים לא נותנים לנשים הזדמנויות, אין די באומץ ובביטחון. נשים לא עוזבות כדי לגדל ילדים, הן עוזבות כי לא ניתנת להן הזדמנות".

גם סילביה אן היולט, מנהלת תוכנית מגדר ומדיניות באוניברסיטת קולומביה, מסתייגת מהנאום. "אני חושבת שסנדברג המעיטה במכשולים העומדים לפני נשים", היא אומרת. "אני מסכימה שנשים צריכות להיות אסרטיביות יותר, אבל היא פשוט לא מבינה שיש תקרת זכוכית אחרונה, שנבנתה לא על ידי גברים סקסיסטיים, אלא על ידי היעדר חונכוּת - מנהלים בכירים שתומכים בעקביות בקידום של מישהו". המחקר של היולט מראה ששני שלישים מהמנהלים הבכירים חוששים לחנוך מנהלת זוטרה יותר, ומחצית מהנשים הללו חוששות להיעזר בחונך כזה. היא חושבת שסנדברג אינה מודעת דיה לבעיה הזאת, משום שלה היו חונכים. "לצדה של סנדברג עמד לארי סאמרס. כל חייה היו לה חונכים בעלי כוח והשפעה שנלחמו עבורה. זה נדיר במקרה של נשים".

שוחחתי על כך עם סנדברג. היא נכנסה למשרד בריצה מבית הספר של הבן שלה, לבושה בטרנינג ונעלי התעמלות לבנים, שיערה אסוף בזנב סוס. היא ישבה מתחת לצילום ממוסגר של עצמה מחזיקה את התינוקת שלה בזרועותיה, ושלפה שקית עם תרמילי אפונה סינית, שאותם החלה לנשנש תוך כדי שיחתנו. "המכשלה מספר אחת הניצבת כיום בפני נשים עובדות היא הבית", אמרה. "רוב האנשים מניחים שנשים הן האחראיות לטיפול במשק הבית ובילדים. רוב הזוגות פועלים כך - אם כי לא כולם. ההנחה הבסיסית הזאת היא שעוצרת את ההתקדמות של נשים".

מה המכשלה השנייה?

"רגשות אשם. אני מרגישה אשמה שאני עובדת, בגלל הילדים שלי. זו האמת. בנאום ב־TED דיברתי גם אל עצמי, לא רק לנשים אחרות. התמודדתי עם כל אחת מהסוגיות האלה באופן אישי".

אומרים שאת לא מבינה עד כמה נדירה החונכות שקיבלת.

"אני אסירת תודה לאנשים שעודדו אותי ועזרו לי להתפתח. אף אחד לא יכול להצליח לבד".

"לא אוהבת שאלות של בנות"

בתחילת האביב כינסה סנדברג 12 נשים מנהלות בפייסבוק כדי להכין את התוכנית ליום המנהיגות הנשית של החברה, שתוכנן לשבוע שלאחר מכן. כל אחת התבקשה לנהל דיון שמטרתו לעודד נשים מנהלות לקחת על עצמן תפקידי ניהול. "יש עדיין בעיות שורשיות ודרושה גמישות רבה יותר בכל העסק הזה", אמרה להן סנדברג, "אבל יותר מדי מהשיחות מתמקדות בהטלת אשמה על אחרים, ולא מספיק בנטילת אחריות". היא עצמה מתנגדת לכל צורה של אפליה מתקנת לנשים. זה מבזבז זמן גיוס, היא מסבירה, ויש לזה גם מחיר מבחינת הנשים: "אנשים יחשבו שהיא לא בהכרח האדם המתאים ביותר למשרה, ושהיא קיבלה אותה רק משום ששריינו לה אותה".

ימים ספורים קודם לכן, סנדברג סיפרה על נאום שנשאה בבית הספר למינהל עסקים של הרווארד. אחרי הנאום, היא סיפרה, הנשים בקהל שאלו שאלות אישיות, כמו איך למצוא מנטור, בעוד הגברים שאלו שאלות עסקיות, כמו איך תתמודד פייסבוק עם הנתח הגדל של גוגל בשוק הסלולר. סנדברג מתחה ביקורת על מה שהגדירה "שאלות של בנות". עכשיו, בהתכנסות של בכירות פייסבוק, שאלה פְּריטי יוּסף צ'וקסי, מנהלת הפיתוח העסקי, אם תהיה זו "שאלה של בנות" להעלות סוגיות בנוגע לחופשת לידה.

סנדברג אמרה שלדעתה זה עלול להיתפס כ"שאלה של בנות" אם זה יישאל בנימה "בכיינית". צ'וקסי חידדה את הסוגיה, וסיפרה על עובדת ששוחחה איתה על האפשרות לקצר את חופשת הלידה שלה, כי חששה לאבד את משרתה אם תצא לחופשה ארוכה. כשסנדברג הגיעה לחברה היא קבעה מדיניות שלפיה גברים ונשים יכולים לצאת לחופשת לידה של ארבעה חודשים, אבל העובדת הזאת רצתה לקחת חודש אחד בלבד.

"אף על פי שזו שאלה של בנות", אמרה צ'וקסי, "הלוגיסטיקה של היעדרות במשך X זמן מהעבודה היא משהו שנשים חוששות ממנו, ואני מעדיפה להתמודד איתו".

"אני מסכימה", אמרה סנדברג, ונסוגה מהעמדה הקשוחה יותר שהביעה כמה רגעים קודם לכן.

"השאלה לכמה זמן לצאת לחופשת לידה היא החלטה אישית לחלוטין, ואני לא חושבת שאנחנו צריכות להכתיב כך או אחרת", אמרה ציפורה הרמן, סגנית הנשיא למימון. אף אחת לא חלקה עליה.

סנדברג סיכמה שהמטרה של יום המנהיגות הנשית היא "לחלוק ולגרום לנשים לדבר". והמשמעות היא, כמובן, לאפשר גם שאלות שעשויות בתחילה להישמע כמו "שאלות של בנות".

"מרכיב האגו הנמוך"

אחד המכשולים הגדולים שעומדים בפני נשים מנהלות הוא שהן נתפסות כתחרותיות מאוד, וכפחות חמות ונחמדות. נדמה שסנדברג מתגברת על המכשלה הזאת בזכות צניעותה וכנותה. היא לא מנפנפת בשאפתנות שלה אך גם לא מסתירה אותה, והיא מדברת בגלוי על רגשות האשם שלה בשל שעות ההיעדרות הארוכות שלה מהבית. היא מנהלת ישיבות בסמכותיות, אך חשה בנוח לתאר את מארק צוקרברג כ"בוס שלי", ו"כסטיב ג'ובס של דורו".

"שריל יכלה להיות מנכ"לית של כל חברה שהיתה רוצה בכך", אומר צוקרברג, "אבל הדבר המדהים בה הוא שהיא באמת רוצה ללכלך את הידיים ולעבוד, ואין לה צורך להיות תמיד בחזית. זה מרכיב האגו הנמוך, שמאפשר לך לעזור לאנשים סביבך ולא להרגיש צורך להיות הפָּנים של כל העסק".

"מרכיב האגו הנמוך" עשוי להיתפס כניסיון התחנפות מזויף, אבל הוא זה שהופך את סנדברג לכל כך משכנעת. דיוויד פישר מספר על שיחת משוב שהוא וסנדברג ערכו לאחת המנהלות: פישר חזר ואמר למנהלת שהיא לא מספיק אסרטיבית, אבל הרגיש שהיא לא שומעת אותו. "שריל התערבה אחרי שסיימתי ואמרה: 'אני לא יודעת מה את מרגישה, אבל אני יכולה לתאר לעצמי. אספר לך איך הרגשתי כשהייתי צעירה יותר'. היא סיפרה על חוסר הביטחון שלה, וזה פשוט פתח את כל השיחה".

עובדים בפייסבוק, חלקם כאלה שעבדו עם סנדברג עוד בגוגל, מספרים שאצלה הכל אישי, וש"החברים שלה בעבודה הם החברים שלה מחוץ לעבודה". האמונה הרווחת היא שיחסי קרבה כאלה עם עובדים עלולה להשפיע על מידת האובייקטיביות ולהקשות על קבלת החלטות ניהוליות קשות, אבל סנדברג חולקת על כך נחרצות. "אני מאמינה שיש להביא את כולך לתוך העבודה. אנחנו מי שאנחנו. כשמנסים להפריד בין הפן האישי לפן המקצועי, נעשים נוקשים. זה לא אומר שאנשים חייבים לספר לי כל פרט מחייהם האישיים, אבל אני משתפת אותם בהרבה מחיי. פתיחות כלפי העובדים פירושה ששום דבר לא מגיע אליהם בהפתעה — אפילו אם את מפטרת אותם".

"שריל לא רצויה בגוגל"

אנשים רבים תוהים אם פייסבוק תצא בקרוב להנפקה. הצפי הוא שהחברה תכניס השנה רווחים של כמיליארד דולר, לפני מס. אנליסטים מעריכים כי הנפקה כיום תעמיד את שווי החברה על 80–100 מיליארד דולר. ביוני התעורר גל שמועות שלפיהן סנדברג נפגשה עם בנקים להשקעות כדי להכין את ההנפקה של פייסבוק, אבל בפייסבוק מכחישים זאת בתוקף, וטוענים שמדובר בתרגיל שנועד לפמפם עניין בשוק. "הבנקים מעוררים ציפיות שווא", קבל בכיר בחברה. "זה מפעיל לחץ על חברות אחרות לצאת להנפקה, כי הנפקה גדולה של פייסבוק תגזול הרבה הון. זה מפעיל גם לחץ עלינו, כי אנחנו רוצים לשים קץ לשמועות האלה, מאחר שזה מסיח את הדעת בתוך החברה".

למרות דחיית השמועות, סנדברג מודה שבסופו של דבר הנפקה תהיה בלתי נמנעת, כיוון שהמשקיעים והעובדים רוצים להרוויח. ההערכה היא שבסוף 2011 יהיו לפייסבוק 500 בעלי מניות, מה שיחיל עליה את כללי הרגולציה של רשות ניירות ערך האמריקאית ויאלץ אותה לחשוף את נתוניה הכלכליים לציבור. סביר להניח שמיד לאחר מכן החברה תצא להנפקה, במחצית הראשונה של 2012.

בינתיים, פייסבוק מנסה בשקט להשתלב בכל ערוצי התקשורת. "אתה חוזר הביתה בערב, ובטלוויזיה יש 999 ערוצים. במה תצפה?", אומר סגן הנשיא כריס קוקס. "אתה יכול לעיין במדריך השידורים, אתה יכול לחפש בגוגל את 'הסיטקום הטוב ביותר של יום חמישי', ואתה יכול לקרוא ביקורות בעיתונים. אני רוצה שתביט במסך ותראה במה צופים החברים שלך. צריך שתדליק את הטלוויזיה והיא תאמר: '14 מהחברים שלך אהבו השבוע את "הפמליה". לחץ כאן לצפייה'. הרעיון הוא שפייסבוק יתחבר לכל מה שסביבך".

במילים אחרות, פייסבוק מנסה לפתח גישה חדשה לארגון האינטרנט - גישה שתהיה שונה לחלוטין מזו שגוגל פיתחה. אם גוגל מספקת לנו מידע שגובש על ידי אלגוריתמים שמנתחים מיליארדי עמודי רשת (מה שמכונה "חוכמת ההמונים"), פייסבוק תנסה להדריך אותנו באמצעות הבחירות של החברים שלנו.

היריבות בין שתי ענקיות האינטרנט לבשה בשנים האחרונות ממדים מיתיים כמעט, שהגיעו לשיאם לפני כארבעה וחצי חודשים, כשגוגל השיקה את "גוגל פלוס", רשת חברתית שמתחרה ישירות בפייסבוק. הצעד הזה ודאי לא שימח את בכירי פייסבוק, שמוטרדים גם כך מכוח השוק של גוגל. אנדרואיד של גוגל היא כיום מערכת ההפעלה הפופולרית ביותר לטלפונים ניידים. האם ייתכן שיום אחד גוגל תדרוש מיצרני הטלפונים להסיר מהם את אפליקציית פייסבוק?

היריבות הזאת קיבלה טוויסט מלוכלך במאי, כשהעיתון "USA טודיי" דיווח כי פייסבוק חתמה על חוזה עם סוכנות היח"צ הבינלאומית ברסון־מרסטלר, שלפיו התבקשה הסוכנות להדליף לעיתונאים סיפורים על מעילות לכאורה בגוגל. "טעינו", מודה סנדברג.

העוינות בין שתי החברות היא הדדית. גוגל כועסת על כך שפייסבוק הפכה ליקירת הענף ולאבן שואבת למהנדסים צעירים. היא גם זועמת על מספר העובדים שפייסבוק פיתתה לעבור אליה: סנדברג, פישר, צ'וקסי ורבים אחרים. ניתוח ברשת לינקדאין מצביע על כך שיש כיום פי ארבעה יותר עובדי גוגל לשעבר בפייסבוק מאשר להפך.

"שריל היא פרסונה נון גראטה בגוגל, היא גונבת מנהלים", אומר בכיר בגוגל. בכיר אחר אומר: "לגייס מהנדסים מבוקשים זה דבר אחד, אבל היא משתמשת בגוגל כמצע לחטוף ממנו את כל מי שהיא יכולה. היא טענה שיש אנשים שפנו אליה מיוזמתם, אבל זה עבד בשני הכיוונים".

פייסבוק תצמח, וסנדברג איתה

הבעיה המסובכת ביותר של פייסבוק היא הפרטיות. אין עוד חברה שאוספת כל כך הרבה מידע אישי. מפרסמים מעוניינים במידע הזה, אבל המשתמשים לא בהכרח רוצים שהם יקבלו אותו. הקונפליקט הזה צף ועולה בכל פעם שפייסבוק משנה את כללי הפרטיות (ויש הרבה פעמים כאלה) - כמעט תמיד כדי להפוך יותר מידע לציבורי.

"פייסבוק אינה מוסרת מידע אישי למפרסמים", טוענת סנדברג בתוקף. "אנחנו מובילים בנושא הפרטיות. מהות המוצר שלנו היא שאתה חולק רק את מה שאתה רוצה". אבל במפגש שאלות ותשובות שהיא ניהלה באפריל עם עובדי פייסבוק היא הפנתה את השאלה לאליוט שרייג', סגן נשיא פייסבוק לתקשורת עולמית ומדיניות ציבורית, שהודה: "קיים מתח בין לתת לאנשים יכולת שליטה בזהות המקוונת שלהם לבין לסייע להם לחלוק מידע ולהביע דעות".

הפרטיות עומדת גם במרכזה של סוגיה מטרידה אחרת שפייסבוק מתמודדת איתה: האופן שבו ילדים משתמשים באתר. "אני באמת חושב שסנדברג היא אשה אינטליגנטית ואמא טובה, אבל הפלטפורמה של פייסבוק מאפשרת מגוון אינטראקציות חברתיות שעלולות להיות להן השלכות עצומות על ההתפתחות החברתית, הרגשית והקוגניטיבית של ילדים", אומר פרופ' ג'יימס פי. סטיבר מסטנפורד, מנכ"ל ומייסד Common Sense Media, ארגון ארצי שמטרתו להגן על ילדים מההשפעות הלא בריאות לעתים של התקשורת. טכנית, אתה לא אמור להצטרף לפייסבוק לפני גיל 13, אבל קל מאוד לזייף את הגיל; סטיבר טוען שבפייסבוק חברים 7.5 מיליון ילדים "שטרם התפתחו רגשית", וחולקים צורות שונות של מידע שחלקו עלול להזיק למוניטין שלהם בעתיד. "לדבר על כך מנוגד למודל העסקי של פייסבוק", הוא אומר. סנדברג, בתגובה, משיבה שפייסבוק עובדת עם קבוצות של הגנה על ילדים. "מעבר לזאת, מחקרים מוכיחים שפייסבוק יכולה לקדם התפתחות חברתית", היא טוענת. "משתמשים מרגישים יותר חיבור חברתי, ומטפחים קשרי חברות חזקים יותר ומעורבות קהילתית גדולה יותר".

אתגר הפרטיות קשה אפילו יותר, כיוון שפייסבוק רוצה לחדור לסין, שם לממשלה יש עניין מיוחד לדעת מי החברים שלך ומה הם אומרים. "אם אתה רוצה להיות מחובר לעולם כולו, אתה לא יכול שלא להתחבר לסין", אומרת סנדברג. היא וגם צוקרברג שולפים מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "פוריין אפיירס", שטוען שמדיה חברתית יוצרת "מרחב ציבורי" שעשוי לסייע למדינות טוטליטריות במעבר לדמוקרטיה. אחד הבכירים בפייסבוק אמר שהוא יודע כי מתנגדי משטר שגולשים בפייסבוק עלולים להיות מזוהים על ידי הממשלה ולהיענש על ידה — אבל כל עוד פייסבוק אינה מטעה אותם והם מודעים לסיכוני המאסר (והוא מאמין שהם אכן מודעים להם), צריך לאפשר להם את הבחירה.

שאלות בנוגע לעתידה של פייסבוק מעלות שאלות גם בנוגע לעתידה של סנדברג. אין ספק שהיא במסלול שיוביל אותה יום אחד לתפקיד המנכ"לית, אם זה מה שתרצה. יש המדברים על קריירה פוליטית. כששואלים אותה כיצד היא מדמיינת את השלב הבא, היא משיבה: "טוב לי עם מארק ועם החברה. הסיבה שאין לי תוכנית היא שלו היתה לי תוכנית, היא היתה מוגבלת לאפשרויות הפתוחות בפניי היום. לו הייתי מחליטה מה אני רוצה לעשות כשהייתי בקולג' - כשעוד לא היה אינטרנט, לא היה גוגל, לא היה פייסבוק... אני לא רוצה לעשות את הטעות הזאת".

"הכלבה הכי רעה"

במאי מה שהעסיק את סנדברג יותר מכל היה העתיד של הבוגרות בברנרד קולג', מכללת הנשים של אוניברסיטת קולומביה. היא הסכימה לשאת את הנאום בטקס הסיום של 2011, אחרי הילארי קלינטון ב־2009 ומריל סטריפ ב־2010. הבוגרות שישבו בקהל והאזינו למסר הפוסט־פמיניסטי שלה היו שונות מאוד מנשות המקצוע שהאזינו לנאום שלה ב־TED. "זה הנאום המשמעותי ביותר שנשאתי בחיי, משום שמדובר בנשים בתחילת דרכן", אמרה סנדברג ביום הטקס. "במשך ארבע שנים הנשים הללו פונקו בברנרד. עכשיו הן צריכות להתחיל לבחור. מה שאני רוצה זה לומר להן זה 'הידחקו פנימה'".

היא עשתה זאת בקול צרוד מדלקת סימפונות. אחרי שחיבקה את נשיאת ברנרד דבּורה ספאר היא ניגשה לעמדת הנואם, לבושה בגלימה כהה ועליה שָל ארגמני. בנאום שלה, שאותו נשאה בעל פה, היא ציינה עובדות ידועות על ייצוג בלתי הולם של נשים בתפקידי מנהיגות ועל החשיבות של מציאת בן זוג שיחלוק את מטלות הבית, ודיברה על "להידחק פנימה" ועל "לא לעזוב לפני שאתן עוזבות". "זכרו את זה", היא אמרה, "אתן מדהימות".

היא תיארה כרזה על הקיר בפייסבוק שבה נכתב: "מה הייתם עושים אם לא הייתם מפחדים?", וסיפרה שהשאלה מהדהדת את דבריה של הסופרת אנה קווינדלן, שאמרה פעם שהיא סיימה את ברנרד עם תואר ב"לא לפחד". "אל תניחו לפחדים שלכן להשתלט על השאיפות שלכן", המשיכה סנדברג. "דאגו שהמחסומים - ויהיו כאלה - יהיו חיצוניים, לא פנימיים. המזל מאיר פנים לאמיצים. אני מבטיחה לכן שלעולם לא תדעו למה אתן מסוגלות אם לא תנסו. כשתרדו מהבמה הזאת תתחילו את חייכן הבוגרים. התחילו בהצבת רף גבוה: לכו הביתה הערב ושאלו את עצמכן, 'מה הייתי עושה אם לא הייתי מפחדת?'. ואז עשו את זה!".

הבוגרות ובני משפחותיהן הגיבו במחיאות כפיים ממושכות. "אני רוצה להיות נהדרת בדיוק כפי שהיא תיארה", אמרה אחת. אחרת אמרה, "אני אוהבת את הדימוי של להידחק פנימה".

במחצית השעה שלאחר מכן הסטודנטיות עמדו בתור לימין הבמה והמתינו לקריאת שמן. רבות מהן דילגו על לחיצת היד, ובמקום זאת חיבקו את הנשיאה ספאר ואת סנדברג. "בלט מאוד בעיניי האופן שבו הן התחברו אליה באופן אישי", אמרה לאחר מכן ספאר. "הן באמת ראו את עצמן בדמותה, לעומת מה שרואים בדרך כלל בטקסי הסיום, שבהם בנות 22 מתבוננות בבנות 62 אבל לא מתחברות אליהן בכלל. הנשים הצעירות האלה עייפו מלשמוע על 'איזון ותמרון ומציאת תשוקה', שפירושה לעתים קרובות חשיבה על האיזון בין קריירה לבית. הדור הזה, כמו כל דור, רוצה לעשות משהו שונה מההורים שלו. המסר של שריל הוא עוצמתי ופשוט: אל תדאגו כל כך למצוא איזון. עבדו קשה והתמסרו למה שאתן אוהבות, ואל תרפו".

מבין כל הבוגרות שהשתהו על הבמה, סנדברג נזכרת במיוחד בזו שאמרה "את הכלבה הכי רעה". "אני מקווה שהיא התכוונה לזה כמחמאה", אומרת סנדברג. "היא נתנה לי חיבוק ענק".