האם אדם סמית טעה?

דורות העתיד יעניקו את תואר "אבי הכלכלה המודרנית" לצ'רלס דרווין, וישללו אותו מאדם סמית. כך טוען פרופ' רוברט ה' פרנק בספרו החדש "The Darwin Economy" שהתפרסם בארצות הברית. זו טענה קשה. סמית בן המאה ה־18 נחשב לנביא הקפיטליזם. הוא הוריש לנו את מושג "היד הנעלמה" ואת הנחת היסוד הבסיסית של הכלכלה, לפיה כשכל אחד מנסה לדאוג רק לעצמו, התוצאה היא שכל החברה מרוויחה. תפיסת היד הנעלמה של אדם סמית מסבירה היטב את הצמיחה והשפע במערב, אבל היא לא מסבירה את כל התופעות בכלכלה. הבועות הפיננסיות, המשברים, המיתונים והייאוש הרב מהשיטה - כולם נחשבו במשך שנים תופעות לוואי שוליות, אלא שכעת כבר ברור שהן בעיה מהותית ומרכזית. ברור שתיאוריית היד הנעלמה מפספסת משהו.

רוברט פרנק הוא כלכלן בעל שם עולמי שידוע בזלזולו בתיאוריות ונוסחאות. הוא קורא לעמיתיו "לרדת לשטח", לפענח תופעות כלכליות בעזרת תצפיות ומדידות בלבד, ורק אז לחפש בהן כללים שחוזרים על עצמם. לקריאה הזאת הוא הקדיש את ספרו "למה קשה לתפוס מונית בימים גשומים", שפורסם בעברית.

כעת, בספרו החדש, הוא תוקף לא את הגישה המחקרית, אלא את עקרונות הבסיס, את היסודות שעיצבו את מדיניותם של ממשלים רבים, ובמידה רבה גם את המדיניות הכלכלית אצלנו. התחרות הכלכלית ותוצאותיה, הוא טוען, אינן נוהגות לפי עקרון היד הנעלמה של אדם סמית, אלא לפי חוקי הברירה הטבעית שדרווין תיאר בעולם הטבע; לפי כללים של מאבק שמביא לאבולוציה - להתקדמות ולשיפור מתמידים - אבל גם לנזק גדול, מתמשך ולעתים בלתי הפיך לקבוצות, ולפעמים לחברה כולה. בעולם הברירה הטבעית יש תחרויות שעלולות, בלי כוונה, להכחיד קבוצות שלמות, וכך גם בכלכלה, ובעיקר בכלכלת המאה ה־21.

דוגמה אחת שתקפה גם לטבע וגם לכלכלת זמננו היא קרני האייל. בטבע, האיילים ששורדים ומתרבים הם המהירים ביותר - אלה שיכולים לברוח מטורפיהם. אבל האיילים מתחרים גם על נקבות, תחרות שבזכות עצמה חשובה להתרבותם. בתחרות הזאת לקרני האיילים תפקיד מרכזי. שם הגודל קובע, ומי שיש לו גדול יותר זוכה ביותר נקבות. וכך האבולוציה הולידה זנים של איילים שסוחבים סבכי קרניים ענקיים ומפוארים, ומגושמים מאוד, שמאטים אותם ומסייעים לאויביהם ללכוד אותם. לצד כמה זני איילים שמורים, כגון האייל הקנדי, ישנם כמה זני איילים שנכחדו רק כי התחרות האינסופית בין הזכרים גררה כתרי קרניים מיותרים שלבסוף הזיקו להם. "תאוות הבצע" הטבעית לקרניים היתה לבסוף רעה לכל הקבוצה.

דוגמה אחת שתקפה גם לטבע וגם לכלכלת זמננו היא קרני האייל צילום: shutterstock

ומה שסמית פספס הוא שתאוות הבצע הכלכלית יכולה לגרום לאותו נזק: תחרויות הטורפים בשוק ההון מזרימות סכומים אדירים לכיסיהם של מעטים, ופעמים רבות האנושות כולה נפגעת מהתוצאה. שוק ההון חיוני לקידמה, אך מה שמתחולל בו אינו פלא היד הנעלמה אלא מאבק דרוויניסטי. גם המרדף של אנשים מהשורה אחרי בתים בשכונות טובות יותר הוא שחולל את משבר הסאב־פריים.

פרנק מדגים כיצד אנו מגדלים קרני אייל מוגזמות באמצעות ניסוי מחשבתי קטן. מה עדיף, הוא שואל: להיות בעלי בית בן 300 מ"ר שהוא הגדול בשכונה או להיות בעלי בית של 400 מ"ר שהוא הקטן בשכונה? רבים מהאנשים שהציג בפניהם את השאלה העדיפו "לפגוע" בעצמם, ובלבד שיהיה להם יותר מכל האחרים.

הצורך בראווה מזיק, והאמונה שמאבק ראווה יסתיים באופן הכי טוב לחברה היא, לפי פרנק, הטעות שבה עלינו להכיר. ובמקומות שבהם יצרינו פועלים לרעתנו, הוא מאמין שעלינו לעבור אבולוציה מחשבתית, ולדרוש מהממשלות להתערב. ארצות הברית, הוא מזכיר, הוקמה על ידי מי שהתנגדו לממשלות גדולות ומתערבות וחיפשו שוק חופשי, והעולם הלך בעקבותיהם. כעת נראה שהמטוטלת נעה בכיוון אחר, כיוון שהספר והמסר שבו רלבנטיים אליו במיוחד.