האם הגולשים הם עתיד המדע?

מייקל נילסן היה פיזיקאי קוואנטי שעבד במעבדות משרד ההגנה האמריקאי, עד שעזב את משמרתו האקדמית־מחקרית ופנה להקדיש עצמו לנושא אחר לגמרי: פיתוח כלים והטפה נמרצת לגיוס חוכמת ההמונים אל המקום שבו לרוב אין המונים - המדע. יצירת המחקר המדעי האזרחי.

"חוכמת ההמונים" הוא כינויה של תופעה מרתקת: בתחומים רבים, תרומתם של המוני אנשים פרטיים וחסרי מומחיות תתגלה כרבה ומועילה יותר מתרומתם של מומחים עולמיים וצוותים מקצועיים מצומצמים. מדובר לא רק בפרויקטים שיתופיים כגון ויקיפדיה או מערכת ההפעלה החופשית לינוקס, אלא גם בתחזיות לעתיד, בקרת איכות ומשימות מחקר. ממוצע ניחושיהם של רבבות אנשים אקראיים מתגלה שוב ושוב כמדויק מהערכות המומחים, וסך עבודתם איכותי יותר מעבודת אנשי מקצוע. על ההשלכות הניהוליות והתעשייתיות של התופעה יש ספרות מקצועית ענפה. נילסן גורס בספרו החדש "Reinventing Discovery" (בתרגום חופשי: "ממציאים מחדש את הגילוי") שאותם המונים - סטודנטים, עקרות בית וגולשי אינטרנט - יכולים יחד להזניק גם את המדע מאות שנים לעתיד, ובפחות משני עשורים. כל שצריך כדי לדהור קדימה כבר כאן.

"Reinventing Discovery"

נילסן מביא המחשות לכוחה של חוכמת ההמונים במדע: ב־1999 אלוף העולם בשחמט גארי קספרוב שיחק נגד 50 אלף גולשי אינטרנט שיחד הפעילו שחקן אחד ובחרו את מסעיו בהצבעה ברשת. קספרוב ניצח את המשחק בקושי רב, אחרי ארבעה חודשים, ובסופם כינה את המשחק: "האדיר ביותר בתולדות השחמט. הרעיונות והמורכבות שהיו בו הופכים אותו לחשוב בכל הזמנים". ב־2009 המתמטיקאי מאוניברסיטת קיימברידג' טימותי גוורס הכריז על "פרויקט Polymath", שבו עשרות מתנדבים ניסו יחד למצוא הוכחה חדשה לתיאוריה ותיקה ומסובכת. היעד הושג בתוך חודשיים. כיום גופי מחקר רבים קוצרים פירות בזכות מבצעי "מדע אזרחי" של מתנדבים באינטרנט: אוניברסיטת אוקספורד הקימה אתר בשם "Ancient Lives" שבו הגולשים מתבקשים לעזור בשחזור מסמכים עתיקים מתוך קרעים ושברים שנסרקו והועלו לרשת, ואוניברסיטת וושינגטון הצליחה, בעזרת גולשים, לפצח את מבנהו של אנזים החשוב בחקר האיידס. ועזרת גולשים סייעה גם במיפוי הגנום האנושי ובאיתור גרמי שמים רחוקים.

ברוב פריצות הדרך המדעיות, יש לדעת, אין מדען בחלוק לבן שצועק "יוריקה!" ורץ למשרד הפטנטים. הן הרבה יותר אטיות ופרוזאיות, פרי מאמצים ממושכים של צוותי עבודה, שבעצמם נשענים על עבודה רבה שעשתה כל קהילת המדענים בתחום, על ידע מדעי שהצטבר ועל גילויים קטנים בעבודותיהם של אחרים, שאותם המדענים חולקים בכנסים, כתבי עת ושיחות. כמו אלפי חוקרים אחרים בעולם, גם התואר שלי הוא "פרופסור", ועליי לזכור שהמילה הזאת שאובה מהשורש הלטיני "פרופס", שמשמעו "להתבטא", "לפרסם". כבר בתואר חבויה ההכנה למדע האזרחי. מדען הוא כזה ככל שהוא חולק את ידיעותיו ומשתף פעולה. המדע צועד על השיתוף, וייתכן שהסיבה לכך שעד כה השיתוף הוגבל לקהילת חוקרים אליטיסטית היתה מגבלות טכניות בלבד, היעדר האמצעים לשתף פעולה עם ההמונים. ואם יש מכשולים אחרים, פסיכולוגיים, כלכליים או ארגוניים, מטרתו של נילסן היא להסירם, ולעודד יותר פרויקטים מוצלחים.

שילוב האזרחים במדע יכול להביא לתוצאות מהפכניות, והקהילה המדעית מתחילה להבין זאת. האתגרים כרגע הם בפיתוח הכלים שיאפשרו יותר שותפות במחקר, ופיתוח תהליך של שקיפות, מעורבות ויישום בקרת איכות בסביבות כמו האינטרנט. יש גם "חסידי הסדר הקיים" שחוששים ממצב שבו הקהילה המדעית תמצא עצמה כמעט כצופה מהצד בזינוק שיניע שיתוף ההמונים. אבל כתיבתו של נילסן היא תחמושת חזקה בידי חסידי השינוי. היא נותנת את התחושה שאם נרתום נכון את האינטרנט וזה את זה, משהו באמת ישתנה.