"אילו היו מבקריי מיטיבים להכיר אותי, היו שונאים אותי אפילו יותר"
נאסים טאלב, ההוגה הכלכלי החשוב בעולם, מחבר רב־המכר "הברבור השחור" ושונא אדם מדופלם, מכה שנית עם ספר חדש ועם התובנה שמוטב היה למערכת הפיננסית להתנהל לפי החוק הבבלי: "אם נגרום לאנשים לשאת בתוצאות מעשיהם, בין אם אלה מנהלי בנקים או מנהלי קרנות פנסיה, נוכל למנוע מהם להרוויח על חשבון אחרים". ראיון בלעדי
נאסים טאלב לא מרוצה מהעידן המודרני. "אנחנו לא חיים חיים טבעיים", הוא אומר. "בני אדם הופכים למשהו שאינו הטבע שלהם. חדר הכושר, מועדון הבריאות, המכונית, הפרברים, הפחמימות. אנחנו הרי נועדנו להיות מלקטים וציידים. מה שאנחנו עושים היום הוא לגרום לאנשים לחיות עד גיל מאוחר יותר, אבל להזדקן בגיל מוקדם יותר.
"אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי".
למותר לציין שטאלב עצמו נפטר מזמן מהצורך לענות לבוסים. כבר ביום שני השחור, ההתרסקות הגדולה של וול סטריט ב־1987, הוא הרוויח כסוחר אופציות מתחיל בן 27 את מה שהוא מכנה "פאק יו מאני". זהו סכום כסף, כהגדרתו של טאלב, שמאפשר לך (בתרגום מכובס) לומר לבוס שלך שילך לחפש את עצמו עוד לפני שאתה טורק את הטלפון, ולא אחרי שאתה מניח את השפופרת.
נאסים טאלב. על חתן פרס נובל לכלכלה הארי מרקוביץ: "האדם הזה שרלטן ואני הולך לקרוא לו שרלטן, לא משנה אם הוא זכה בפרס נובל או לא. הארי מרקוביץ הוא שרלטן" צילום: בלומברג
בזמן שחלף מאז דילג טאלב בין בנקי השקעות וקרנות גידור, כשהוא מרוויח לא מעט ממסחר בנגזרים אבל משקיע את עיקר זמנו בקריאה ובניסיון להעמיק את התובנה שאפשרה לו לעשות כסף דווקא בזמן ההתרסקות הגדולה שאף אחד לא חזה. זו התובנה שלפיה בני אדם, במיוחד בעידן המודרני, אינם מעריכים נכון את יכולתם להבין את המציאות, ובמיוחד את ההפתעות שהיא מזמנת לנו.
בשנת 2000 טאלב נבחר להיכל התהילה של סוחרי הנגזרים. בראיון שנערך איתו לרגל האירוע הסביר כי הוא נמשך לתחום המסחר באופציות מתוך עצלות. כשלמד מינהל עסקים בוורטון גילה שהוא מצליח לחשוב על אופציות ללא כל מאמץ, סיפר, "ואמרתי לעצמי, 'הי, הנה דרך נהדרת להיות עצלן'''. בשנים שחלפו מאז טאלב מצא נוסח מעודן יותר להגדרת השאיפות שלו: "רק בעידן הזה אנשים גאים לומר 'אני עובד קשה'; עד לא מכבר זו נחשבה הודאה בהיעדר כישרון, בהיעדר אלגנטיות ובעיקר בהיעדר נונשלנטיות". זהו ציטוט מתוך "מיטת סדום", ספר אמרות שפר ופתגמים שתורגם לעברית לאחרונה (הוצאת דביר), ובו טאלב מנסה לזנק מהיכל התהילה של סוחרי הנגזרים היישר להיכל התהילה של המחשבה האנושית, לצד מונטיין, סנקה ואל־מותנבי - הכי רחוק שאפשר מהעידן המודרני.
"לא מאוהב במעמד הביניים"
אחד הדברים השנואים על טאלב יותר מכל בעידן שבו אנו חיים הוא העבודה במשרד, שגם היא כמובן אינה דבר טבעי. יותר מכך, לטענתו עבודה כזאת היא דבר מושחת. בספר שלו הוא מרבה להשוות בין העבודה כשכירים לעבדות, ולא תמיד לטובה: "ההבדל בין עבדים בימי הרומאים ובימי העותמנים לבין השכירים של ימינו הוא שהעבדים לא נאלצו להתחנף למעביד", הוא כותב.
"העבדות מתחילה ברגע שאתה מרוויח יותר משכר מינימום", הוא מסביר, "מי שמרוויח שכר מינימים חופשי להיות בעל דעה משל עצמו. אם אתה מאבד את העבודה שלך אתה יכול למצוא עבודה אחרת, גם היא בשכר מינימום. מי שהוא בעל מקצוע הופך לתלוי במשכורת שלו. הוא נשלט על ידי ההתמכרות למשכורת החודשית, ובדיוק כמו מי שמכור לעישון או להרואין, הוא יעשה הכל כדי לספק את ההתמכרות הזאת.
"לכן אני אומר שאני לא בוטח באנשים שעובדים עבור משכורת: סביר שהם מתאימים את האמונות שלהם למקצוע, ולא את המקצוע לאמונות שלהם. כמו שאני כותב בספר, אתה יכול לבטוח רק באנשים שמתפרנסים בעמידה או בשכיבה. זוהי כמובן מטאפורה, אבל אם תסתכל על החברה שלנו תמצא שמעולם לא היינו עשירים כל כך, אך מעולם גם לא היינו עבדים כל כך. אני הייתי בתחתית וחשבתי ככה, ואז זינקתי לצמרת ואני עדיין חושב אותו הדבר.
טאלב. על נשיא ארה"ב ברק אובמה: "ממשל אובמה נשלט לחלוטין על ידי הבנקים. אובמה מדבר הרבה, אבל הוא לא עושה כלום. זה בדיוק כמו עם המזרח התיכון - הוא מצהיר הצהרות גדולות ולא עושה כלום" צילום: CC by Eirik Solheim
"מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית", מוסיף טאלב. "אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.
"לדעתי הבעיה היא לא עם האחוזון העליון, אלא עם עשרת או 20 האחוזונים הבאים. שם הבעיה האמיתית. אני כותב את זה בספר הבא שלי, ומובן שאני יודע שעומדים לתקוף אותי על כך ולהגיד שמעולם לא הבנתי את הרעיון מאחורי מעמד הביניים. אבל אלה החיים. אני סופג הרבה התקפות ממעמד הביניים, אבל אף פעם לא מאנשים בתחתית. הם מבינים מה אני אומר".
טאלב הוא חובב פרובוקציות, והוא גם מודע מן הסתם לכוחה המפתה של ביקורת המוטחת ישירות בפרצופך. "אילו היו מבקריי מיטיבים להכיר אותי, היו שונאים אותי אפילו יותר", הוא כותב ב"מיטת סדום". אבל בראיון הבלעדי שבחר להעניק ל"כלכליסט", הראשון שהוא מעניק לאחר יותר משנה של התנזרות מכלי התקשורת, הוא בוחר שלא לדבר על מעמד הביניים, אלא בעיקר על שכבה אחרת לגמרי של אנשים. השחיתות, הוא טוען, נמצאת בעיקרה בצמרת, ובספר שכתב בשנה האחרונה הוא מנסה לשנות את הלך הרוח הנוכחי, שלדבריו מאפשר מציאות שבה כמעט אף אחד לא משלם על תוצאות מעשיו.
בנקאים, רגולטורים, מנהלי קרנות פנסיה, כלכלנים זוכי נובל ופרופסורים למינהל עסקים, כמו גם מנכ"לים של חברות גדולות - כולם, כך טוען טאלב, מרוויחים בדרך כזאת או אחרת בימים הטובים, ומשאירים את כל השאר עם החשבון עבור ההרס וההפסדים של הימים הגרועים. המצב הזה לא רק שאינו הוגן, אלא גם גורם לכך שהסיכונים במערכת מוסווים היטב, וכשהמשברים מתפרצים בסופו של דבר, הם הרסניים במיוחד עבור כולנו. זה המצב שטאלב מבקש לשנות.
"אני לא מנתח בטיפול נמרץ"
לפעמים אדם יכול לקנות את עולמו בחצי פסקה, כמו למשל: "מעולם בעבר לא חיינו תחת איום של התמוטטות עולמית. מוסדות פיננסיים נמצאים בתהליך התמזגות למספר קטן של בנקים גדולים מאוד. כמעט כל הבנקים מקושרים זה לזה. האקולוגיה הפיננסית מתנפחת לבנקים ענקיים וביורוקרטיים ביחסי גילוי עריות - וכשאחד נופל, כולם נופלים. זה נראה כאילו הריכוז הגדל והולך של הבנקים מקטין את הסיכוי למשבר פיננסי, אבל כשהמשברים מכים הם בסדר גודל גלובלי יותר, ומכים בנו בעוצמה גדולה. זה נכון שיש לנו מעט יותר התרסקויות, אבל כשהן קורות... אני רועד מעצם המחשבה".
טאלב כתב את הדברים ב־2007, בספרו "הברבור השחור", שעסק בחוסר יכולתנו להבין עד כמה אנחנו לא יודעים להעריך סיכונים, ולכן גם לא מתכוננים אליהם כראוי. שנה ומשהו לאחר מכן המשבר הכלכלי היכה, ובעוצמה גדולה. טאלב, שנהנה עוד קודם לכן ממעמד של גורו בעולם ההשקעות, זינק בן לילה למעמד של נביא עולמי. הספר שלו נמכר במיליוני עותקים, ותורגם ל־31 שפות.
באותה הזדמנות הוא גם התעשר מאוד כשאסטרטגיית ההשקעות שלו, שמבוססת על המתנה סבלנית לאירועים קיצוניים שהסבירות שיקרו אינה מתומחרת נכון, הוכיחה את עצמה. בשנים שעברו מאז המשבר טאלב העביר את הזמן בהתחככות עם חברי מועדון הסילון, התכתשויות ציבוריות עם כלכלנים וסטטיסטיקאים, ובעיקר בניסיון לחשוב איך אפשר להתחיל סוף סוף להגן על עצמנו מפגיעתם של אותם ברבורים שחורים.
ביולי 2010, בראיון ל"מוסף כלכליסט", טאלב המשיך בקו הפסימי אף שבעולם כבר נראו ניצנים של אופטימיות ותחזיות ורודות על התאוששות. טאלב הזהיר אז שחבילות החילוץ של ממשל אובמה מחפות על בעיות קשות יותר: "אותי מטרידה הבעיה האמיתית, והיא בועת החוב שיצרנו", אמר אז, "החילוץ הממשלתי, כמו רוב הצמיחה בעולם לצערי, הוא זיוף.
מאחוריו מסתתרת בועת חוב שקשה לצאת ממנה ושבאירוע הקשה הבא תרסק אותנו. כשאתה לווה כסף ומפסיד אותו בקזינו זה רע, כי אין לך חסכונות לשמור בצד לאירועים לא מתוכננים. אבל לקחת חוב פרטי ולהפוך אותו לציבורי - זה כבר פלילי. זה לקנוס את אלה שעוד לא נולדו. את החוב הזה יירשו הילדים והנכדים שלנו. זאת המשמעות של תוכנית החילוץ".
"לפעמים אירועים בהיסטוריה יכולים להיגרם על ידי טעויות של מספר קטן מאוד של אנשים", הוא אומר עכשיו, "ממשל אובמה נשלט לחלוטין על ידי הבנקים. אובמה מדבר הרבה, אבל הוא לא עושה כלום. זה בדיוק כמו עם המזרח התיכון - הוא מצהיר הצהרות גדולות ולא עושה כלום. מאז המשבר הפיננסי לא עשינו שום דבר כדי לתקן את הבעיה. להפך. מאז 2008 כל אחד ואחד מהמרשמים לפתרון הופרו. הפכנו את הבנקים לעוד יותר גדולים מכדי ליפול. בחמש השנים האחרונות הבנקאים שילמו לעצמם 2.2 טריליון דולר במצטבר, אותם בנקים שהבנק המרכזי היה צריך לחלץ ב־2008".
אובמה. על נשיא ארה"ב ברק אובמה: "ממשל אובמה נשלט לחלוטין על ידי הבנקים. אובמה מדבר הרבה, אבל הוא לא עושה כלום. זה בדיוק כמו עם המזרח התיכון - הוא מצהיר הצהרות גדולות ולא עושה כלום" צילום: בלומברג
גם היום כמובן המשבר רחוק מסיום, והוא הספיק להתפשט בינתיים מספרי החשבונות של הבנקים למאזנים של מדינות ויבשות שלמות. טאלב מסרב לספק מתכונים ספציפיים ליציאה מהבוץ שמערכת הבנקאות והכלכלה העולמית עדיין שקועות בו. הוא מתמקד בהימנעות מהמשבר הבא, וכרגע הוא לא אופטימי.
"אנשים שואלים אותי מה צריך לעשות עכשיו", הוא אומר, "והתשובה שלי היא שאני לא מנתח בטיפול נמרץ. אני בן אדם שחושב על איך אפשר לתכנן את החברה שלנו כך שלא תהיה שברירית. אני מוכן לומר דבר אחד: התרחקנו עוד יותר מהמטרה הזאת. המצב היום הרבה הרבה יותר גרוע".
"איבדנו את רעיון הגבורה"
אז איך בונים מערכת פיננסית שברירית פחות? ואיך הופכים את החברה שלנו לכזאת שתוכל לעמוד גם באירועים קיצוניים ולא צפויים, אותם ברבורים שחורים שהקנו לטאלב את פרסומו העולמי? לטאלב יש מגוון המלצות, אבל הרעיון המרכזי שממנו הן שאובות הוא לא רעיון חדש במיוחד. למעשה, הוא בן 4,000 שנה. טאלב, שנוסף על היותו אשף פיננסי הוא גם פנומן לשוני עם חיבה מיוחדת לשפות שמיות עתיקות, מצא את ההשראה שלו בחוקי חמורבי, ובמיוחד בחוק הבא: "אם בנאי בונה בית עבור אדם, ולא בונה אותו באופן יציב, והבניין מתמוטט וגורם למות בעל הבית - אזי הבנאי יידון למוות". את החוק הזה מגדיר טאלב "הכלל הטוב ביותר אי פעם לניהול סיכונים".
"איך הכי זול והכי קל להסתיר סיכונים? להחביא אותם ביסודות של הבניין", מסביר טאלב את החוכמה שבחוק הבבלי, "אף מפקח לא יוכל לזהות את הסיכונים האלה כמו הארכיטקט עצמו". כדי להסיר ספק הוא מבהיר: "אני לא מתעניין בלהעניש את הארכיטקט, אלא בלהרתיע אותו". זה רעיון עתיק שיש לו הרבה גלגולים: הטבח צריך לטעום ראשון מהתבשיל, המהנדס צריך לעמוד מתחת לגשר כשמנסים אותו לראשונה, והקברניט צריך להיות האחרון שנוטש את הספינה.
הרעיון העתיק הזה, טוען טאלב, נחוץ היום יותר מאי פעם. "העולם המודרני מרחיק אותנו מהשורשים שלנו, והאקראיות מתעתעת בנו יותר מאי פעם. יש לנו יותר מקרי ברבור שחור, יותר אירועים קיצוניים, והעולם הופך לפחות צפוי. מצד שני, בעולם הזה לאנשים שלא לוקחים על עצמם שום סיכון אישי יש תפקיד הרבה יותר גדול, אנשים שאין להם 'עור במשחק'. תחשוב למשל על ראש הכפר בכפר קטן. אם אני ראש הכפר - אני גר בכפר, אנשים יפגשו אותי בכנסייה ובאירועים, ולכן גם תהיה לי תחושת בושה על מעשיי. אבל אם אני ביורוקרט בוושינגטון או בבריסל, אני לא בא במגע עם הקורבנות של מעשיי. זה אפקט שנגרם על ידי סדר הגודל של הדברים.
"השבריריות של המערכת כולה נובעת משני הגורמים האלה: מהיכולת להחביא את הסיכונים, ומכך שלאנשים אין 'עור במשחק'. אנחנו כנראה לא יכולים למנוע את המחזורים של גאות והתרסקות בשווקים, אבל אם נגרום לאנשים לשאת בתוצאות מעשיהם - בין אם אלה מנהלי בנקים או מנהלי קרנות פנסיה - נוכל למנוע מהם להרוויח על חשבון אחרים".
השינוי שטאלב מדבר עליו הוא לא רק שינוי של כללי התגמול בוול סטריט, אלא גם שינוי תרבותי. "מה שאיבדנו", הוא אומר, "הוא את הרעיון של גבורה, של אנשים שמקריבים את עצמם עבור אחרים. חשוב על בנקאי שרוצה בונוס. הוא מקבל מהחברה רק את העליות ולא סופג שום דבר מהירידות. לעומתו, חשוב על מישהו שמגן על אנשים אחרים. הוא סופג את ההפסדים, אבל לא מקבל שום דבר בעליות. חיילים בצבא, למשל - הם מקבלים רק את הצד השלילי. זו בדיוק הקטגוריה שהחברה שלנו מאבדת, וזו רוח האתיקה של העת העתיקה שאני מנסה להחדיר לספר הבא שלי.
"גיבור הוא מישהו שמגן על דעותיו, מישהו שמסתכן. הגיבור הוא לאו דווקא מי שמככב באיזו אפיזודה מרהיבה. הגיבור יכול להיות זה שפשוט מונע מתאונות לקרות, שמבצע פעולות קטנות שמיטיבות עם אחרים. לאורך ההיסטוריה הכל נסוב על האנשים האלה".
חוסני מובארק צילום: בלומברג
"הרגולטור מסייע לגולדמן"
עד שנחזור לאמץ את ערכי העת העתיקה, לטאלב יש שורה של המלצות מעשיות שמטרתן להפוך את החברה האנושית, ובעיקר את המערכת הפיננסית, לעמידה יותר בפני אירועים קיצוניים. אחת ההמלצות העיקריות שלו נוגעת לכללי התשלום במערכת הבנקאות, ולדבריו היא נמצאת על סף אימוץ על ידי ממשלת בריטניה, שאליה הוא מקורב.
ההצעה שלו פשוטה: "אם אתה מסווג כמישהו שיכול להזדקק לחילוץ ממשלתי, אתה לא יכול לשלם לעצמך בונוסים, כי משלם המסים הוא זה שניצב מאחורי לקיחת הסיכונים שלך. אם אתה רוצה לקחת בונוס, אתה צריך להשתייך לקטגוריה שבה אם אתה קורס - אנחנו לא מחלצים אותך. כדי להיות בעמדה שבה אנחנו מצילים אותך, אתה צריך לענות על כללים מסוימים גם לגבי הגודל וגם לגבי הפעילויות שלך.
"בעצם", אומר טאלב, "זה היה המצב ששרר בארצות הברית עד לביטול כללי גלאס־סטיגל ב־1999, בנקי ההשקעות היו נפרדים מהבנקים הרגילים ולא היו זכאים לחילוץ. קח בנק השקעות כמו גולדמן זאקס, למשל. לפני שהם הפכו לחברה ציבורית באותה שנה היה להם עור במשחק, הם היו שותפות פרטית שהשקיעה את כספי השותפים. באותה תקופה התמונה נראתה אחרת, גם בנקים רגילים היו עסק אחר מאוד מהיום. הם היו כמו תשתית ציבורית, ואם הם קרסו היה מי שיציל אותם ולא היה מעורב בכך סיכון מוסרי. זה היה עסק משעמם באופן מכוון, המשכורות בבנקים היו נמוכות משמעותית מהמשכורות בבנקי ההשקעות. אם רצית ריגושים הלכת לבנק השקעות, אבל שם לא רק הרווחת בעליות אלא גם ספגת את ההפסדים".
אם יאומצו כללים כמו אלה שטאלב מציע, סביר שהפעילות המסוכנת תברח מהבנקים הרגילים אל בנקי ההשקעות ואל קרנות הגידור, עולם שאליו טאלב משתייך כבר 30 שנה. הוא ממהר לציין שבקרנות גידור המנהלים נדרשים לרוב להשקיע חלק משמעותי מהונם הפרטי, וכמובן - אף אחד לא מציל אותם. "יותר מ־3,400 קרנות גידור קרסו מאז 2008", הוא אומר.
אני מנסה להקשות עליו, ומזכיר שבסופו של דבר מי שמשקיעות בקרנות גידור הן קרנות הפנסיה, שמשלמות על כך עמלות מפולפלות, ולא בהכרח מקבלות תמורה. "אני לא מנסה לדחוף קרנות גידור או להגיד למישהו ללכת להשקיע בקרן גידור", טאלב מתגונן. "זה גם לא התפקיד שלי לומר לאנשים כמה הם צריכים לשלם זה לזה בשוק החופשי. כל דבר שקשור למשלם המסים צריך להיקבע על ידי משלם המסים, אבל השאר הוא לא העסק שלי. עכשיו, אם הייתי מושקע בקרנות פנסיה, אני הייתי זה שצריך להחליט אם אני רוצה להשקיע בקרנות גידור או לא, ולא שאיזה ביורוקרט בוושינגטון יחליט עבורי".
אבל לך יש השכלה פיננסית מאוד מאוד רצינית, בלשון המעטה.
"זה נכון שיש לי השכלה פיננסית גבוהה", מודה טאלב, ומיד עובר למתקפה. "הבעיה עם קרנות הפנסיה כיום היא באופן שבו הן מבטחות את עצמן. אם אתה מסתכל על האופן שבו הן עושות את זה, אתה רואה שהרבה יותר סביר שהן יקנו אופציה שמבטחת את מנהל הקרן מאשר אופציה שמבטחת את המשקיעים בה. מנהלי קרנות פנסיה אוהבים לקנות אופציות שמבטחות אותם בפני נפילה של 10% בשוק. המנהלים מוכנים לשלם יותר מדי על אופציות כאלו, ואני אוהב למכור להם אותן. מצד שני, הם לא מוכנים לשלם פרוטה עבור אופציות שמבטחות מפני נפילה של 30%, כי הם אומרים לעצמם שאם השוק ירד ב־30% - הם ממילא יאבדו את המשרה שלהם. הם לא רוצים לפגוע בביצועים שלהם עכשיו כדי להגן על עצמם בעתיד. הם מגדרים את הקריירה שלהם ולא את הכסף של המשקיעים.
"מנהל קרן גידור לא יעשה כזה דבר, כי הכסף שלו מושקע בקרן. אני כמשקיע הייתי רוצה שמנהל קרן הפנסיה שלי ישקיע את החסכונות שלו בקרן, כך שהוא ייפגע לפחות כמוני במקרה של נפילה. זה דומה להצעה שלי לגבי החילוצים, אבל ההבדל הוא שכאן הייתי דורש את זה כמשקיע, זה לא עניין להתערבות ממשלתית. לא הייתי רוצה רגולציה במקרה הזה, כי בסופו של דבר הרגולציה לא עושה שום דבר חוץ מלסייע לגולדמן זאקס".
"השוק הוא תוכנית למנהלים"
טאלב לא עוצר במנהלי הבנקים ומנהלי ההשקעות, שזכו ממילא לקיתונות לא מבוטלים של ביקורת בשנים האחרונות. הוא מפנה את החצים שלו גם למנהלי תאגידי הענק, שגם במקרה שלהם מתרחשת תופעה דומה, אלא שהיא אינה גלויה ממבט ראשון.
"על פי החישוב שלי, שוק המניות בארצות הברית הפסיד כמעט 5 טריליון דולר מכספי המשקיעים ב־10–11 השנים האחרונות", אומר טאלב. "בתקופה הזאת מנהלי החברות הרוויחו יותר מ־400 מיליארד דולר. הסיבה לכך היא שהמנהלים מקבלים אופציות חינם. עכשיו, מובן שהמנהלים יגידו לך 'אני מקבל את האופציה הזאת בתור תמריץ לביצועים'. כאשר מניית החברה יורדת - המנהל לא מפסיד כלום. כשהיא עולה - הוא מרוויח. אם אתה מסתכל על השוק באופן כולל אתה רואה שבעצם הוא תוכנית פיצויים למנהלים. הם יכולים רק להרוויח.
"דניאל כהנמן", טאלב מסייג, "מזכיר מחקר שמתאר אפקט הפוך: למנהלים דווקא היה עודף ביטחון בביצועי החברה שלהם, הם השקיעו בה בעצמם יותר מדי. זה נראה כמו מקרה מיוחד, לא תופעה כללית. אם המנהלים הרוויחו יותר מ־400 מיליארד דולר כשהשוק ירד ב־5 טריליון, מבחינה סטטיסטית אפשר לקרוא לזה גניבה. אף אחד מהמנהלים לא הרוויח כסף וחשב לעצמו 'אני מנצל לרעה את בעלי המניות'. למעשה, זה בדיוק מה שהם עשו".
"הפרופסורים לא נענשים"
הבעיות שעליהן טאלב מדבר כשהוא מתקיף את הבנקאים, מנהלי התאגידים ומנהלי ההשקעות מוכרות היטב בספרות המקצועית: בעיית הסיכון המוסרי, שבה אנשים אינם משלמים מחיר על הפסדים ולכן אינם נרתעים מלקיחת סיכונים; ובעיית הסוכן, שבה נציג המשקיעים או הבעלים אינו דואג לאינטרסים שלהם. טאלב מצביע על בעיה נוספת, שעמדה גם היא מאחורי המשבר הפיננסי - השילוב בין בעיית הסיכון המוסרי לנטייה המודרנית ל"מדעיות" או רציונליות, האמונה שאנחנו יכולים למצוא מודלים שיאפשרו לנו להעריך איזה סיכון אנחנו לוקחים על עצמנו כשאנחנו קונים, למשל, איגרות חוב או אופציות למניות. "השילוב הזה", טאלב אומר, "הוא נפיץ".
המודלים להערכת סיכונים לקוחים כמובן מעולם האקדמיה, וטאלב אינו חוסך שבטו כשהוא נדרש לדעתו עליה. "חוקרים באקדמיה", כותב טאלב ב"מיטת סדום", "עשויים להועיל רק כשהם מנסים להיות חסרי תועלת (נניח, באמצעות עיסוק במתמטיקה ובפילוסופיה). כשהם מנסים להיות מועילים, הם מסוכנים.
"מודלים וכלים למדידת סיכונים מובילים לנטילת סיכונים", הוא מסביר. "נניח שאתה טס מישראל לקפריסין, והטייס אומר: 'טוב, אין לי מפה של קפריסין, אבל יש לי את המפה של טוקיו, אין לי משהו טוב יותר'. מה תעשה? תרד מיד מהמטוס. עכשיו, כשאמרתי למרצים למימון שהם מלמדים את השיטות הלא נכונות, הם אמרו לי: 'אתה מדבר גבוהה־גבוהה פרופסור טאלב, אבל אף פעם לא הצעת לנו שיטה משלך'. אתה קולט? זה כאילו שתבוא לטייס והוא יגיד לך: 'אתה מדבר גבוהה־גבוהה, אבל לא הצעת לי מפה משלך'. אנשים חושבים שהמפה הלא נכונה עדיפה על כלום רק כשמדובר בכסף של אחרים. הם לא היו משתמשים בה אם היה מדובר בחיים או בבריאות שלהם. כאן בדיוק אנחנו רואים את השילוב של ה'מדעיות' עם הסיכון המוסרי".
הוא עצמו, אגב, מכהן כפרופסור ל"הנדסת סיכונים" במכון הפוליטכני של אוניברסיטת ניו יורק, מה שלא מונע ממנו לומר ש"המרצים בבתי הספר למינהל עסקים נושאים באחריות. אני חושב שזה פשע שהפרופסורים האלה לא נענשים על כך שהם מלמדים את הסטודנטים שלהם שיטות גרועות לניהול סיכונים, שכבר 30 שנה אנחנו יודעים שהן מזויפות ובדיוניות. הפרופסורים האלה עדיין מלמדים היום, והיו לי כבר עימותים עם אנשים שבהם קראתי להם שרלטנים בפרצוף. כשבאתי לאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט אמרתי לדקאן שהוא תמיד היה שרלטן ותמיד יהיה שרלטן, ושהוא מסכן אנשים אחרים. הוא איבד את עשתונותיו".
בשנים האחרונות טאלב מנהל עימות מתוקשר עם רוברט מרטון, כלכלן זוכה פרס נובל ואחד ממחברי מודל בלק־שולס־מרטון לתמחור אופציות, שטאלב טוען שפשוט אינו עובד. יעד מועדף נוסף להתקפה הוא הארי מרקוביץ, אבי תיאורית הפורטפוליו המודרנית, עוד זוכה פרס נובל. "בהתחלה דניאל כהנמן כעס עליי כשב'הברבור השחור' קראתי לאנשים כמו רוברט מרטון שרלטנים. אחר כך הוא ראה את האירועים ונרגע. האדם הזה שרלטן ואני הולך לקרוא לו שרלטן, לא משנה אם הוא זכה בפרס נובל או לא. הארי מרקוביץ הוא שרלטן".
טאלב התעמת עם עוד שורה ארוכה של מומחים וזוכי פרס נובל. בנייר עמדה המבוסס על עדותו בוועדת החקירה למשבר הוא כותב שאף אחד מהמומחים האלה "לא הראה אפילו שמץ של נכונות להכיר בתובנה שהם יוצרים סיכונים באמצעות שיטות ההערכה שלהם, שהן ניסיון לאלץ את המציאות להתאים לתיאוריה".
