מה מספרים המספרים שלא מחלחלים לבנימין נתניהו

בכל פעם שאני נקלע לוויכוח, מתעורר בי צימאון עז לעובדות ולמספרים. דמי הניהול הם "מופרזים", בסדר, אבל כמה זה באחוזים. וכמה בשקלים. התוכנית של שר השיכון היא "ניצחון של אטיאס על טרכטנברג"? טוב, אבל אני מבקש לדעת כמה זה עולה, רצוי בטבלה ברורה, ולא רק מי ניצח את מי. התספורת

כך התפתחה אצלי חיבה, או סטייה, לדו"חות שמתבססים על מסד נתונים אמין, רצוי לאורך זמן, כדי שיהיה ממש כיף לקרוא אותם. אל נא תכעסו אם אעלה את החשד שלא התעמקתם בדו"ח של אוקספם (Oxfam) על העלייה הדרמטית בפערים בין עשירים ועניים כמעט בכל הכלכלות הגדולות בעולם ב־20 השנה האחרונות. כן, פרסמנו השבוע ב"כלכליסט" כתבה גדולה על הדו"ח, כולל אינפוגרפיקה מאירת עיניים, אבל ייתכן שהיא חלפה לידכם בגלל שנתן אשל, למשל, הסיח את הדעת.

הדו"ח של הארגון ההומניטרי הבינלאומי, שהוגש לנשיאות ה־20־G, ארגון המדינות שמייצרות כ־90% מהתל"ג העולמי וכ־80% מהסחר הבינלאומי, לא מחדש דבר לתחושות הבטן, אלא רק מעניק להן תוקף ואישור. לפי הדו"ח, הצמיחה הנאה במדינות המפותחות לא צמצמה את הפערים בין עשירים לעניים, אלא דווקא העמיקה אותם. המסקנה החדה: תיאוריית החלחול (Trickle Down Theory) לא עובדת. כשהמדינה מעניקה הקלות והטבות מס לבעלי הון כדי שייצרו עושר לשכבות רחבות, היא מסייעת בעיקר לעשירים עצמם. ועכשיו למספרים.

בשנים 1990–2010 גדלו הפערים כמעט בכל מדינות ה־20־G, למרות הצמיחה. אי־השוויון ברוסיה גדל ב־23%, בסין ב־13%, ביפן ב־8%, בגרמניה ב־4%, בבריטניה ב־3.5%. דווקא כמה מדינות עניות באפריקה, שיכולות רק לחלום על תל"ג של 20־G, צמצמו פערים בעשורים האחרונים. תפוצת העוני מפתיעה: 1.3 מיליארד בני אדם משתכרים פחות מדולר ורבע ליום. יותר ממחציתם חיים במדינות המפותחות של ה־20־G.

ישראל לא גדולה דיה כדי להיכלל ב־20־G, אבל נתוניה דומים מאוד. שאול אמסטרדמסקי מצא במעמקי עמוד 113 של הדו"ח השנתי של מינהל הכנסות המדינה ("כלכליסט", 9.11.2011), שגם אצלנו הפערים צמחו יותר מהצמיחה. בעשור האחרון עלתה ההכנסה (נטו) של העשירון העליון ב־62%, ואילו ההכנסה (נטו) של העשירון התחתון עלתה רק ב־15%. הפער בין העשירון העליון, 25,703 שקל, לעשירון התחתון בישראל, 889 שקל, היה בסוף 2010 פי 29. ברור שלבעלי עניין אין עניין בעובדות ובמספרים מטרידים. וזה אולי נאיבי לצפות מאנשים שמתמחים בהפרחת דעות לא־חשוב־על־מה לזכור את זה כשהם מתווכחים על הטבות והקלות מס לבעלי הון. אבל, אולי, בפעם הבאה שמישהו ינסה שוב לדחוף את החלחול - נציע לו בנימוס לעיין בדו"ח המתאים.

השגריר הוותיק של החלחול בישראל הוא כמובן ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. כמאמין אדוק הוא דחף את מדיניות המסים שהצמיחה את הפער מעבר לכל צמיחה. עובדות ומספרים הם ללוזרים, לא לבנימין נתניהו. דו"ח אוקספם, כדו"חות אחרים שפורסמו בשנה האחרונה, לא שורט את האידיאולוגיה שלו. אחרי שזרק את טרכטנברג לפח, אוקספם מעניין לו את הטרכטנברג.