אלי יונס, ועוד שלושה מיתוסים
אחד: אם בעל השליטה משלם כל כך הרבה למנכ"ל, סימן שהוא מצדיק את זה. שתיים: בעלי שליטה חושבים דרך הכיס בלבד. שלוש: רק המוסדיים יוכלו לעצור את חגיגת השכר. שלושה מיתוסים על שכר הבכירים, וניפוצם
ואז מגיע אלי יונס. מדי שנה בשנים האחרונות הוא מופיע והורס את החגיגה. הוא עומד בגאווה, מציג את ההישגים המרשימים של בנק מזרחי טפחות, ובדרכו שלו אומר: מגיע לי כל שקל. זה השלב שבו חלק מקולות המחאה מתחילים לפקפק. רגע, על מה בעצם אנחנו מלינים? אם בעלי הבית של הבנק, שהם גם בעלי המניות הגדולים, מוכנים לשלם לו כל כך הרבה, סימן שהוא מצדיק את זה. אחרי הכל, מדובר במנהל שכיר, כמו כולנו, ומי מאיתנו היה מסרב לשכר בעלות של מאות אלפי שקלים בחודש? ועם כאלה תוצאות אפשר בכלל להגיד משהו?
כן, אפשר. אפשר לשאול: האם יונס היה עושה את אותה עבודה בחצי מחיר? התשובה היא כנראה חיובית. הסיבה היא שיונס כבר עבד בעבר בבנקים אחרים, והיה קם בבוקר עבור פחות כסף.
המסקנה המתבקשת היא שבעלי שליטה אמנם משלמים מכיסם את החלק הארי של שכר המנהל הבכיר מתוקף היותם בעלי החברה, אבל לא בהכרח אפשר לסמוך על שיקול דעתם שהם ממקסמים את התועלת לכלל בעלי המניות. מקרה יונס הוא אולי מקרה יוצא דופן שבו הוויכוח אינו על תרומתו של המנכ"ל, אלא על גובה התגמול, אבל לא חסרות דוגמאות שבהן התגמול שקיבל המנכ"ל - למרות היותו שכיר - לא הצדיק את עצמו בביצועים, ואף הגדילו לעשות בעלי שליטה שריפדו מנכ"לים גם כאשר החליטו לשלוח אותם הביתה.
קחו למשל את יעקב גלברד, שסיים את כהונתו כמנכ"ל פרטנר בתוך פחות משנה, לאור חוסר שביעות רצון, וזכה בסמוך לכניסתו לתפקיד לבונוס של 5 מיליון שקל. מנהל נוסף שגרף מיליוני שקלים לחשבונו עוד לפני שהוכיח כישורים לאורך טווח הוא אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, שעלות שכרו בשנת כהונתו הראשונה הסתכמה בכ־17 מיליון שקל, וביטאה בעיקרה את השיפור שהציג בתוצאות. אלא ששנה לאחר מכן הוא מחק כמעט את כל הרווח שהשיג. השכר, כמובן, נשאר בכיס.
אז מסתבר שגם בעלי שליטה לא תמיד יודעים לעשות את התמחור הנכון למנהל השכיר שהביאו. ומסתבר שהרבה פעמים, גם אחרי שאכזב, הם לא מהססים לרפד אותו במענקי פרישה ופיצויים מוגדלים. אי נעימות? אולי דמי שתיקה? כך או אחרת, פעם אחר פעם מוכיחים בעלי שליטה כי אף שהם בעלי המניות הגדולים ביותר, בכל הנוגע לתגמול מנהלים, האינטרס שלהם כנראה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם זה של בעלי המניות מקרב הציבור.
הקשר התנתק
ושוב בחזרה ליונס. מאז ומתמיד היה השכר במגזר הבנקאות גבוה יחסית לענפים אחרים במשק. לא רק בישראל, גם בשאר מדינות המערב, מגזר הפיננסים ידוע כמתגמל במיוחד. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בשכר המנהלים, אלא גם בשכר הממוצע של כלל העובדים בענף. אלא שבעבר, הקשר בין שכר המנהל לשכר העובדים היה הדוק יותר. אם היית מנכ"ל חברת טקסטיל, זה היה ברור לכל שהשכר שלך נמוך יותר משל מנכ"ל בחברת הייטק, בדיוק כפי שהשכר הממוצע של עובדי טקסטיל נמוך יותר מזה של עובדי הייטק.
ככל שזה נוגע לעובדים, הקשר בין הענף לבין השכר הממוצע כמעט שלא השתנה לאורך השנים. זאת בעוד שבקרב שכבת המנהלים נוצרו נורמות שכר שלמעשה אין כל קשר בינם לבין הענף שבו פועלת החברה. למעשה, נוצר מושג חדש - "שכר מנכ"ל" - שנקבע בהתאם לנורמות המקובלות של המנכ"לים, וזה ממש לא משנה אם אתה מנהל רשת סופרמרקטים, חברת הייטק או מתפרות לג'ינסים.
ושוב בחזרה ליונס. המקרה שלו הרבה פחות מקומם, לא רק כי ישנם לא מעט מנהלים שכירים, שאפילו לא הצדיקו את השכר מול הביצועים, אלא מול בעלי שליטה, שמושכים מדי שנה שכר בעלות של עשרות מליוני שקלים.
קחו לדוגמה את דוד עזריאלי שמחזיק ב־74% ממניות קבוצת עזריאלי. ב־2011 עמדה עלות שכרו על 26.9 מיליון שקל. מכאן שכ־20 מיליון שקל מתוך העלות הכוללת של שכרו הגיעו מכיסו. כלומר, בפועל, הוא העביר מיד ליד עלות של 20 מיליון שקל, וגם אפשר להניח שהפריש בדרך סכומים למס הכנסה. בשביל מה צריך עזריאלי למשוך כל כך הרבה כסף מחברה שהוא ממילא מחזיק ברוב מניותיה? והרי כל שקל שהוא משאיר בחברה משביח את שווי אחזקותיו. ומתוקף היותו בעל מניות עיקרי הרי שהוא יכול באותה המידה להכניס לחשבון הבנק שלו סכום דומה ע"י חלוקת דיבידנד ולמשוך פחות אש. אבל הוא בכל זאת בוחר למשוך שכר שמן. לפי איך שזה נראה, זה כבר לא רק עניין של כסף.
רוחב האחריות
האם אנו מצפים מהם שיחזירו את הכסף לחברה? יהיה זה מעט נאיבי, אבל היינו מצפים מחברי הדירקטוריון, בעלי השליטה ושאר מקבלי ההחלטות להפגין קצת יותר אחריות. אבל גם זו דרישה לא כל כך מציאותית.
על רקע המספרים המתעופפים קמה ועדת נאמן לבחינת שכר הבכירים במשק, שהחליטה לתת יותר כוח למוסדיים. אבל כל ניסיון להגביל את שכר המנהלים הוא כמו כוסות רוח למת. על כסף גדול אפשר "לאיים" רק בכסף גדול. הנשק היחיד שיכול להתמודד עם התופעה הוא מס הכנסה, ובאופן מפתיע אפילו מקבלי השכר הגבוה מצדדים בגישה הזאת. האם זה פוטר את המנהלים מאחריות? לגמרי לא.
האחריות של המנהלים לא נגמרת בביצועים, אלא צריכה לכלול את התנאים של העובדים שהם מעסיקים, את התנאים שהם נותנים ללקוחות, למשקיעים, לספקים ולסביבה שבה הם פועלים. אולי אז, כשאותם מנהלים ייקלעו ביום מן הימים לקשיים, כל אותם מעגלים שסובבים אותם לא יפנו להם גב.
