"אבי סירב לבוא לבית כנסת על שם בניו שנרצחו בשואה: 'אם התקופה הזאת נעלמה מחיי, אין לאף אחד זכות לפתוח מחדש'"

1964. מוטי זיסר (8, במרכז), עם הוריו משה יצחק ומלה ואחיו אהרון (13) וחדוה (16)

"הדבר המדהים באבי הוא שהיה איש שמח ואופטימי כל חייו. אף שאיבד אשה, ילדים ותשעה אחים, באף מצב קשה לא חרב מצב רוחו. הוא הכיר את אמי מלה כשהגיעו ללודז' אחרי המלחמה לחפש את משפחותיהם, והיא היתה לא פחות מצולקת ממנו. אמי תפרה בגדים לגרמניות באושוויץ, ובזכות זה ניצלה. היא שרדה בעזרת פרוסות לחם שגנבה מבית הגרמנייה שאצלה עבדה. יום אחד, שבו לא הצליחה לעשות זאת, הגרמנייה רצה אחריה עם שקית ובה כמה פרוסות לחם. אמי סיפרה לי ולאחותי: 'ברגע הזה ידעתי שאני אחיה'.

"הוריי היו קשי יום והתפרנסו בקושי, אבי כסוכן של עורות ואמי כתופרת. גדלתי בשכונת התקווה, ובגיל 3 עברנו לדירת שני חדרים בבני ברק שממנה אבי לא הסכים לזוז, גם כשההצלחה העסקית שלי אפשרה לו.

"כשהייתי בצבא אבי בא לסיום קורס קציני שריון. הטנקים עברו על פני הקהל, וראיתי את אבי בוכה כמו ילד. כששאלתי למה הוא בכה הוא אמר לי: 'איפה היה הצבא הזה ב־1942?'. שנתיים לפני מותו בניתי בית כנסת בדולב ששמו 'עץ האחים' על שם האחים שלא הכרתי. אבי סירב לבוא לחנוכת הבית ואמר לי: 'אם אלוהים החליט להעלים את התקופה הזאת מחיי, אין לאף אחד זכות לפתוח מחדש'.

"כשחליתי בסרטן לא סיפרתי לאבי. שהיתי חמישה שבועות בבידוד, וכשהתחמקתי ממנו הוא אמר: 'אני מבין שלא למדת בישיבה כיבוד אב ואם, למה אתה לא בא לבקר?'. עד סוף ימיו הוא לא ידע שחליתי. איש כזה אתה לא יכול לצער.

"לכן בטקס הקמת קניון בקרקוב ב־1999, כשאמרתי לפולנים: 'אתם, שראיתם אותנו הולכים למות, היינו צריכים לבוא אחרי 57 שנים כדי ללמד אתכם איך לחיות', התכוונתי לומר שאנחנו אודים מוצלים מאש, אנשים שיצאו מהמשרפות, הקימו מדינה, ועכשיו מלמדים אתכם, הפולנים, איך לחיות. הרי קניון זה ביטוי של החיים הטובים. הרגשתי שאני פורע חוב של כבוד לאבי. זה לא החזיר לו את הילדים, אבל באיזשהו מקום כשאמרתי את זה הרגשתי הקלה".